לפני חצי שנה נולד לשמוליק פלדמן נכד. אלא שלצד השמחה הגדולה וההתרגשות הוא החל לחשוב כיצד לבשר את הבשורה לאחותו ששכלה במלחמה את בנה, אחיינו, סרן רותם לוי, ששירת בחיל ההנדסה ונפל בקרב בסג'עיה ב-18.12.23. "התקשרתי לאחותי ברגשות אשמה, לא נעים לי להגיד דבר כזה. בשכל שלי אני יודע שהיא שמחה בשבילי, אבל זה לא מוריד מזה שלה אין את זה ולי יש. אז איך אני בכלל מודיע לה? זה שאני מדבר על הקושי הזה היום זה כי כבר שיתפתי בקבוצה ולכן קל לי יותר להציף את זה".
הקבוצה עליה הוא מדבר היא מיזם של עיריית ירושלים בשם 'אנחנו הדודים', שנועד לספק תמיכה לבני המעגל השני והשלישי של הנופלים, אלה שהכאב שלהם, במלחמה שהחלה בטבח קשה והמשיכה בנפילה של רבים, הפך מטבע הדברים לשקוף. "אנחנו משפחה מלוכדת שמאוד קשורים אחד לשני והרגשתי צורך ללכת", מסביר פלדמן (59), תושב בית אל. "המפגשים האלה זה לנרמל את הלא נורמלי, זה להבין שכל המחשבות הלא נורמליות שעוברות לך בראש הן בעצם נורמליות, כמו הקושי לשתף בדבר משמח".
גילית שעוד אנשים מרגישים ככה?
"כן. כל אחד עם החשיבה שלו. כל אחד אחרת. אבל אנחנו, מי יותר ומי פחות, באותה הסירה. לא פספסתי אף פגישה מאז שנחשפתי למיזם וגם התנדבתי להיות בצוות היגוי שמתכנן מה יהיה בפגישות. אני משתדל לשתף כמה יותר אנשים שאני מכיר על קיומה של הקבוצה, ולצערי הרב אני מכיר לא מעט. גם אחותי השנייה מגיעה עם בעלה כי גם הוא דוד שכול מהצד שלו, ואחות של גיסי מגיעה. זה גורם לנו לשתף ולדבר על דברים שאנחנו לא מדברים עליהם בינינו ביום יום, פתאום אנחנו נחשפים למחשבות של השני".
"אנשים לא הבינו"
גם טליה דה לנגה גולן הירושלמית מקפידה להגיע למפגשים ביחד עם אחיותיה ואמה, חברת מועצת עיריית ירושלים יעלה ביטון דה לנגה (האיחוד הירושלמי), שמלווה את הפרויקט.
"בבוקר השבעה באוקטובר נפל בן דודתי, אהוב נפשי, רס"ב יוראי כהן ז"ל", מספרת טליה. "יוראי היה לוחם ימ"מ, שעזב את ביתו, נפרד מרעייתו ובתו התינוקת ויצא להגן על האזרחים והמדינה. הוא נפל בקרב הבלימה בצומת שער הנגב כשהוא בן 29.
"מאז השבת ההיא, עם האבל האישי הכבד במקביל להלם ולאבל הלאומי, לא מצאתי הרבה דרכים להביע את השבר והסערה שהתחוללו בתוכי. מצד אחד היו קרובים אלי שידעו על היחסים הקרובים שהיו ליוראי ולי מהיום שנולד, אך היו לא מעט שלא הצליחו להכיל את האבל שלי ולא הבינו איך העולם שלי קורס עם נפילתו של בן דוד. אנשים עסקו בפני, ללא בושה, בהשוואה בין אבל לאבל וניסו להקטין את צערי העמוק וגם לבטל אותו. לצערי, לא כולם זוכים למתנה חד פעמית שכזו עם קרוב משפחה שהוא לא ממעגל ראשון. עבורי, יוראי היה אחי הקטן. מצאתי את עצמי נאלצת להסביר את עצמי או להתנצל מדוע אני אבלה באופן קיצוני. כשהחלטתי שסיימתי להתנצל, נותרתי באבל שלי לבד".
כשטליה הצטרפה למפגשים המיוחדים האלה, היא גילתה עוד ועוד אנשים במצבה והרגישה בטוח לפרוק, לשתף, לקבל עצות מקצועיות והכרה.
"צרת אחרים אינה מנחמת, חלילה, אך כן יש הקלה מסוימת בכך שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך, חושבים כמוך או מתמודדים עם אותם המשברים והדילמות כמוך. ממפגש למפגש, למדתי עוד ועוד, גם ההקלה הורגשה ותמיד אני יוצאת משם עם הארות ותובנות שלא בהכרח הצלחתי להגיע אליהן לבד. בעיקר בזכות השיתוף בקבוצות השיח והתמיכה. עוד היה מנחם, להבין שקיבלנו עוד במה להנכיח ולהנציח את יוראי. מגיע לכל משפחה את הזכות ואת הבמה להעלות על נס את זיכרון יקירם וב'אנחנו הדודים', אנחנו יכולים לעשות גם את זה.
"אני לא מגיעה למפגשים לבד. אמי, יעלה שהיא דודה של יוראי, ואחותי הקטנה, אלה, גם הן שותפות למיזם ואנחנו תומכות ומחזקות אחת את השנייה. אני שומעת מהן דברים במהלך המפגשים שלפעמים לא ידעתי שהן חשות, או שלא ציפיתי לשמוע מהן, בדיוק כפי שהן שומעות ממני. למשל את העובדה שהרבה זמן הרגשתי מאוד בודדה במערכה הזו. יש משהו מרפא בלפרוק, אך גם יש משהו מרפא בלהקשיב לאחר. לסייע לאחר ולטפל באחר".
אולי יעניין אתכם:
לשמוע עצב של אחרים
את הצורך לפרוק ולשתף, של בני המעגל השני והשלישי של הנופלים, זיהו במחלקה לעבודה קהילתית במינהל לשירותי קהילה בעיריית ירושלים. את היוזמה הוביל ראש מינהל לשירותי קהילה, גיל ריבוש, והממונה על משאבי קהילה ועבודה קהילתית במינהל לשירותי קהילה, חני אמסלם. ראש העירייה משה ליאון נתן את ברכתו ועמותת מרכז אלה המציעה טיפול נפשי מקצועי בכל הארץ הצטרפה. מאוחר יותר נחשפה גם חברת המועצה דה לנגה למיזם ומאז היא מקפידה שלא לפספס את המפגשים וגם מלווה את הפרויקט.
"בירושלים היו גם נרצחים, גם חטופים והרבה משפחות שכולות", היא מסבירה. "בעירייה זיהו מיד את הצורך של מעגלים נוספים, מעבר למשפחה הגרעינית, שאותם משרד הביטחון עוטף. הם יצרו כל מיני מענים, אחד מהם זה פרויקט 'הדודים והדודות'. גם אני וגם אריאלה רג'ואן, המשנה למנכ"ל וראש מינהל תרבות, איבדנו את האחיינים שלנו בשבעה באוקטובר. אני השתתפתי עם הבנות שלי בכל המפגשים עד כה, למעט הראשון. זו תמיכה וזה חסר תקדים. הביאו גורמי מקצוע ומטפלים וערכו מפגשים והרצאות והדרכות ושיחות קבוצתיות. נוצרו שיחות ונוצרו קשרים. מגיעים אנשים מהשומרון, מפתח תקוה, מבית אל, לא רק מירושלים. זו פעילות הפגתית להוציא קיטור ועצב ולשמוע גם אחרים".
פתוח לכולם
המפגשים חינמיים והם נערכים פעם בחודש ביד יצחק בן צבי, נשיא המדינה לשעבר שכל בעצמו את בנו הצעיר עלי, שנפל במלחמת העצמאות על הגנת קיבוץ בית קשת. כמאה משתתפים מגיעים לכל מפגש, הם מתחילים עם התכנסות וכיבוד, אחר כך יש הרצאות, ואז מתחלקים לקבוצות של מעגלי שיח עם מנטוריות שהן מטפלות מקצועיות. התנאי היחיד להשתתפות הוא להיות בגיל 18 ומעלה.
"לפעמים יש שירה", אומרת יעלה. "אחד הזמרים שהביאו שר 'שלום לבן דודי', שלום לבן הדוד שהלך, הבנות שלי פרצו בבכי. זה שיר שמח וזה שלום לבן דודי וזה היה מרגש. כל פעם שאני חוזרת משם אני כבר מחכה למפגש הבא. השביעות רצון כל כך גבוהה והביקוש עלה, שהם עברו לקבוצה של סבים וסבתות ולקבוצה של אחייניים ואחייניות. זה דורש הרבה השקעה תקציבית ועיריית ירושלים מכירה בצורך הזה ומגלה רגישות רבה ובאמת משקיעה".
המשתתפים מעידים שהעובדה שבקבוצה משתתפים דודים מכל רחבי הארץ והיא אינה מוגבלת לתושבי ירושלים בלבד, מסייעת לשתף "פה כל אחד מגיע ממקום אחר, זה סיימת והלכת, לא תיפגש עם אנשים מהקבוצה מחר בבית הכנסת או במכולת", אומר פלדמן. "זה שאפו לעיריית ירושלים שפתחה את זה למי שרוצה וזה לא מוגבל לתושבי ירושלים בלבד".
"להחזיק את האבל"
אחת המנחות במעגלי השיח היא נילי רונן לוי, מטפלת ועובדת סוציאלית ירושלמית. לוי שמעה על התוכנית כשפגשה את חני אמסלם ומיד החליטה להצטרף.
"חני סיפרה שהאירוע הראשון היה בגן הבוטני ושמתחילים מעגלי שיח והרגשתי שאני צריכה לקחת חלק מהדבר הזה", סיפרה לוי. "אני מנחה פה מעגלי שיח ואני נותנת חיבוק למי שמגיע.
"במעגלי שיח יש כ-12 אנשים, מביאים נושא כמו איך חוזרים לחיים, איך מצליחים לשמוח וגם להחזיק את האבל. קודם היה איך מתמודדים עם אובדן סביב חגי תשרי וסביב השביעי באוקטובר. ובעיקר השאלה המרכזית היא מה שלומם. הם אומרים שאף אחד אחר לא שואל אותם מה שלומם חוץ מפה".
והם משתפים?
"המשתתפים משתפים, הם צמאים לזה. אני מנחה קבוצות למעלה מ-20 שנה ולא היה לי דבר כזה. הקבוצה שלי היא כמו דבק והם מחכים לזה. נוצר קשר והם תומכים אחד בשני ונותנים רעיונות אחד לשני בכל מה שקשור להנצחה. זו קבוצת תמיכה בדרך הכי טובה שיכולה להיות. יש הרבה אנשים קבועים ויש גם חדשים, החדשים נתמכים על ידי הוותיקים, אלה שאיבדו לפני חודש הם לא אלה שאיבדו בשבעה באוקטובר. אמנם יש כאלה שיותר קשה להם לשתף, אבל בסוף כולם משתפים. היתה מישהי שבכתה ולא יכלה לדבר ועצרנו וחיבקנו אותה וכולנו היינו איתה ובסוף המעגל היא שיתפה".
