צֶבִי שהם ז"ל, הבן הראשון שנולד לקבוצה ע"ש קדושי פינסק, אנשי העלייה השלישית והרביעית שהקימו את קיבוץ גבת בשנת 1926, הלך לעולמו בשבוע שעבר. הוא נפטר חודש לפני שמלאו לו 95 שנים.
שהם ז"ל נולד בשביעי באפריל 1927 להוריו ישראל וחווה פרלוב שהיו מחברי קבוצת פינסק שייסדו את קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. באותו זמן הקבוצה התיישבה על חורבות ג'בתא. שהם נולד בהדסה בעת שהוריו נשארו בירושלים עם פלוגת עבודה שעסקה בבניית שכונת תלפיות. לאחר זמן מה עברה הקבוצה לעסוק בחקלאות בפרדסי פתח-תקווה, רק לאחר שנבנה צריף שישמש כבית תינוקות הגיעה המשפחה לגבת.
"אבא נולד לפי תעודת הזהות ב-27 במרץ 1927, אבל יש לנו מכתב של סבא שלי מ-7 לאפריל 1927 שבו הוא מודיע לחברי הקבוצה על לידתו באותו יום לפנות בוקר", מספר הבן ארנון, "הוא נולד בתאריך משמעותי, ה' בניסן. התאריך שבו נרצחו בשנת תרע"ט (1919) 35 חברי קהילת פינסק על ידי הצבא הפולני שהאשים אותם בקומוניזם. חבריהם הם מקימי גבת. אבא שלי לא נולד כילד פרטי אלא כילד לאומי, ילד שבישות שלו מגולמת תקומת ישראל".
קדימה לפלמ"ח
שמו הפרטי המלא של שהם הוא 'ארץ צבי' (צבי בסגול) שם המסמל את שיבת ציון. "כשצבי מופיע בסמיכות הוא מנוקד בסגול ולא בשווא", מסביר בנו, "הפרשנות של הדוד שלי אומרת שצבי בסגול זה סוף פסוק, כלומר, סוף הגולה ותחילת הגאולה".
צֶבִי גדל בגבת, ביסודי למד עם ילדי גבת ברמת דוד ובשתי השנים האחרונות בתיכון למד בביה"ס החקלאי במקווה ישראל, הרחק ממשפחתו ומחבריו. בשנת 1945 הוא התגייס לפלמ"ח לפלוגה ב' ושימש בתפקידי סיור ובהכנת תיקי כפרים ערביים באזור גבעת ברנר. בשבת השחורה 29 ביוני 1946 נעצר על ידי הבריטים והוחזק במחנה המעצר ברפיח. לאחר מכן הוצב במעלה החמישה, שם גם הכיר את אטי אשתו לעתיד.
"אמא שלי הייתה שם בחברת הנוער ואמרו להם לא להתקרב אליהם כי הם אנשים טורקים אבל אז אחת מחברותיה לחדר סיפרה שהיא שמעה אותם מדברים בעברית ואז נוצר הקשר בינו לבין אמא שלי", סיפר הבן, "ב-1947 הם הגיעו יחד לגבת והתחתנו. הם התחתנו יומיים לפני סוכות וחודשיים אחרי כן היה כ"ט בנובמבר והתחילה מלחמת העצמאות".
צבי איבטח עם חבריו את 11 היישובים שעלו לקרקע בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, אוקטובר 1946. בספטמבר 1947 השתחרר מהפלמ"ח, חודש לאחר מכן התחתן כאמור בגבת עם אטי בחתונה מפוארת, מתחת לשני הברושים ממול לחדר האוכל. שבועיים לאחר מכן עם תחילת מלחמת השחרור, גויס שוב יחד עם חברי הרזרבה של עמק יזרעאל לתקופה של שלושה שבועות, אך הפעם הבאה שבא התראה שוב עם אטי אשתו, הייתה רק לאחר 4 חודשים.
"כשהוא נכנס לצריף אמא בקושי זיהתה אותו", ציין הבן. בתקופה זו הוא שהה בנגב המנותק בגדוד השני ועסק בסיורים לאבטחת צינור המים ל-11 הנקודות, באבטחת היישובים ובליווי שיירות אספקה לכפר דרום בגבול רצועת עזה. פלוגתו של צבי צורפה לגדוד התשיעי, גדוד הפשיטה הממונע של חטיבת הנגב. במהלך המלחמה עבר קורס צלפים והיה מ"כ זחל"מ בגדוד.
במסגרת שירותו בגדוד התשיעי הוא נלחם בכיבוש הכפרים בריר, קאוקבה, חוליקאת, כיבוש באר-שבע, פיצוץ הגשר על נחל גרר ליד באר שבע וכיבוש אילת במבצע "עובדה".
אהב ללמוד
בינואר 1950 חזר לביתו בגבת אך נקרא לעסוק בעיבוד השטחים החקלאיים המרוחקים באזור עין המפרץ. כך יצא שלגבת ולמשפחתו היה חוזר רק בסופי השבוע. ב-1953 עם הפילוג בקיבוץ המאוחד חווה שוב פרידה קשה, כאשר הוא ואטי אשתו נשארו בגבת עם שני ילדיהם הקטנים ואילו הוריו ושני אחיו עברו ליפעת.
"הוא נשאר בגבת למרות כל הלחצים שהופעלו עליו מכל הכיוונים", מודה הבן, "אמא שלי הייתה בין הפטיש לסדן כי היא רצתה ללכת עם המשפחה והזדהתה יותר עם הערכים של יפעת, אבל אבא שלי היה עקשן ונשאר איתן בדעתו".
במשך שנים רבות עבד שהם בחקלאות, בתחילה ברפת ולאחר מכן בגידול כותנה בשלחין. בסוף שנות השישים ריכז את אולפן הנוער, שבו למדו נערים עולים שעם אחדים שמר על קשר במשך שנים.
קראו גם >>>
כשסיים את לימודיו בקורס הדו שנתי באפעל החל לעבוד במפעל פלסטרו בקיבוץ. צבי היה חבר מרכז במפלגת העבודה, התכתב עם ראשיה, היה מעורה ומעורב בכל הנעשה בה. הוא היה אוטו דידקט, התעניין בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, גאולוגיה ובגיאוגרפיה של ארץ ישראל, טייל בארץ לאורכה ולרוחבה והשתתף בקורסים אקסטרניים רבים בתחומים אלה.
"אבא שלי גדל עם סקרנות בלתי נלאית לטיולים בארץ ובעולם", מספר ארנון, "עד כמעט סוף ימיו הוא לא החמיץ כל הזדמנות לצאת לטיול. אבא שלי היה עקשן והלך עם מה שהוא מרגיש. הוא היה מאוד מזוהה עם הקיבוץ. גבת היה הבית שלו במלוא מובן המילה. הוא גם היה מאוד מחובר לעמק. זה היה נוף ילדותו. הוא היה אמיץ ולא היה עושה חשבון לאף אחד. היה לו כושר סיבולת, הוא היה חזק ואתלט ורכב על סוסים ונחשב לאחד הרוכבים הטובים בעמק. החוויה שלנו מגיל צעיר הייתה שאנחנו לוקחים סוס ורוכבים יחד איתו בשדות העמק".
איש משפחה
לצֶבִי ואטי נולדו שלושה בנים. ארנון זוכר הרבה חוויות עם אביו מתקופת ילדותו. "הוא היה אבא צעיר ברוחו", אמר בגאווה, "כשהיינו ילדים קטנים הוא היה לוקח אותנו על הטרקטור, היינו משקים את הכותנה במים מאגם הקישון והיינו יורדים איתו לפתוח את הסתימות שהיו בממטרות. הוא חינך אותנו לאהבת הארץ אבל לא במילים, אלא במעשים. הוא היה מקריא לנו את סיפורי התנ"ך מספר עם ציורים שהיה מלווה בטקסט המקראי ומקריא לנו את כל הסיפורים ההרואיים של כיבוש הארץ. הוא היה מספר לנו על הטיולים השנתיים שלהם שהיו בארץ ישראל המנדטורית. הוא לא היה איש של מילים.
"אני זוכר שכל פעם שהיו מבקשים ממנו, בעיקר בימי עצמאות, לספר את חוויותיו מהפלמ"ח הוא לא היה מסוגל לדבר. הוא היה מתחיל להשתעל ולהשתנק וזה חזר על עצמו כמה פעמים. אני חושב שפשוט הוא לא יכול היה לתאר את מה שהוא ראה. במבצע סיני באוקטובר 1956 היה קטע של ירי איש ידידותית על היחידה שלו וחזרו אנשים שהיו באזור שידעו מה שהיה שם. הוא היה מפקד זחל"מ ואנשים נכנסו לפאניקה ולא תיפקדו. אמא מספרת שהיה קצין אחד ועוד חייל שהיה במפקדה באותו אזור והם סיפרו שצבי היה גיבור, אבל אין לי מושג מה היה שם".
עכשיו מתמודדת אשתו אטי עם האובדן הקשה של בעלה. "אמא צעירה מאבא בשנה. והתחושה שלה כאילו היא איבדה חלק מגופה", אומר הבן בכאב, "חסר לה יד שמאל שזה הצד שלו במיטה. הם היו 74 שנים ביחד. היא נתנה לו את החופש בנושא הטיולים שלו, למרות שזה מאוד הקשה עליה אי אפשר היה להזיז אותו. אבל הוא היה מוציא אותה לכל הטיולים בחו"ל והיא הייתה מודה לו על זה בדיעבד. בפעם הראשונה שהם נסעו לחו"ל הם הפליגו בספינת נוסעים מנמל חיפה לאירופה. הם הספיקו לטייל בארצות הברית בשנות ה-80 וביקרו את הדוד בארצות הברית.
"בבית הוא היה אבא נהדר בזה שהוא היה מעסיק אותנו ומלמד אותנו. הוא היה עובר על שיעורי הבית שלנו. במשפחה הוא נתן את הנשמה היתרה. הוא הכיר לנו כל ספר ילדים שהיה בנמצא אז. ערבים שלמים הוא ישב והקריא לנו. שישה כרכים של 'ילדי רב החובל גרנט' ושבועונים. כך הוא נהג לעשות גם עם הנכדים והנינים".
שהם השאיר אחריו את אשתו אטי, שלושה בנים, 11 נכדים ו-9 נינים.
