בסיס אימונים חטיבתי 'בזק' זכה למקום של כבוד בהיסטוריה של חטיבת גולני. הבא"ח, ששכן בין שני הכפרים הפלסטינים זבאבידה וקבאטיה, קשר סביבו אין ספור סיפורים ומיתוסים שהפכו אותו לבסיס מיתולוגי. בלתי נשכח. זיכרון של תקופה אחרת.
בסיס בזק שירת את החטיבה החומה במשך 36 שנים, משנת 1975 ועד שנת 2001. עבור אלפי גולנצ'יקים במיל' הוא צופן בחובו חוויות בלתי נשכחות של תחילת השירות הצבאי, התמודדויות פיזיות, היכרות ראשונה עם משמעת של יחידה קרבית וגם רגעים של רעות ואחוות לוחמים שנשארו לנצח.
מתגייסי מחזור נובמבר 2000 היו האחרונים שעשו בו טירונות. מיד בתום המחזור הזה, המחזור האחרון של בזק, הוא פונה ועד קיץ 2005, תקופת ההתנקות בשומרון, הוא כבר נהרס.
בימים הטובים על קירות מגורי הטירונים התנוסס לא מעט המשפט "בזק קיים והעולם שותק". אז בזק כבר לא קיים, אך עבור הגולנצ'יקים ששירתו בו, בסך הכל תקופה קצרה במהלך שירותם הצבאי מלבד אלה שחזרו אליו כמפקדים, הוא נשאר בלב לעד. עדיין חי ונושם בזיכרונות ומתוך תמונות באלבומים ישנים.
20 שנה אחרי שפונה חזרנו לבסיס המיתולוגי של גולני. לאותו מחנה ששכן אי שם בשומרון ובו הכול התחיל עבור אלפי חיילים ולמקום שגידל את דור הלוחמים והמפקדים שנלחמו במלחמת לבנון הראשונה, במלחמה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, במלחמת לבנון השנייה ובעוד עשרות מבצעים בעזה, לבנון ויהודה ושומרון.
בין זבבדה לקבטיה
במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את השומרון ובתוכו מספר בסיסים של הצבא הירדני. המטה הכללי החליט לא להרוס את אותם בסיסים, אלא להיפך לנצל אותם. אחד מאותם בסיסים שכן בצפון השומרון, לא הרחק מהעיר ג'נין באזור הכפרים הפלסטינים זבאבידה, קבאטיה ומסיליה, ובו הוחלט להקים בשנת 1975 את בסיס האימונים החטיבתי החדש של גולני, במקומו של מחנה שרגא. השם שינתן לו: בזק.
מקור השם בזק הוא במקרא שבו מוזכרת בזק כעיר בין יבש גלעד לגבעת שאול. בסמוך לעיר נערכו קרבות בין שבטי ישראל לכנענים. אך הגולנצ'יקים פירשו את שמו אחרת לאורך השנים. בשנות ה-70 עבור הלוחמים השם בזק היה ראשי תיבות כמו 'בין זבבדה לקבטיה' ועוד.
הבסיס אמנם קיבל את השם בזק, אך הוא גם נקרא על שמו של סא"ל משה מוסה קליין ז"ל, מפקד גדוד 12 שנפל בקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים. סא"ל קליין ז"ל קיבל על קרב תל פאחר את עיטור המופת ובמלחמת סיני, בה שירת כמפקד פלוגה, קיבל את עיטור העוז.
ברוב השנים טירוני גולני הגיעו לבזק מעפולה. בכל יום ראשון בבוקר הם התכנסו בבירת העמק ומשם יצאו האוטובוסים לבסיס דרך כביש 60. בדרך הם עברו בצומת יזרעאל ובמעבר ג'למה. בצומת עם כביש 6010 פנו האוטובוסים מזרחה והמשיכו על ציר 6010 דרך הכפר עאבה. בצומת זבאבידה הם פנו מערבה ולאחר מספר קילומטרים שכן הבסיס, מצפון (מימין) לכביש.
המחנה המיתולוגי שכן על שלוחה של גבעה. מהש.ג יצא ציר מרכזי שחצה את המחנה עד לראש הגבעה שם עמד מגדל מים. ליד הש.ג היה מבנה עבור כיתת הכוננות ומסביב לבסיס גדר היקפית שהטירונים ששמרו ערכו בו פטרולים. גם במגדל המים ניצבו שומרים.
בצד המזרחי של המחנה (מימין לציר המרכזי) בסמוך לש.ג עמד המבנה של הרס"ר, חדר ספר ועמדת טלפונים. במעלה הכביש מצד ימין נמצא חדר אוכל מרכזי שהיה מחולק לפלוגות, בהמשך שכנו המגורים של גדודים 12 ו-13, הנשקייה, מגורי המפקדה ומגורי החסא"ע –חה"ן, סיירת, אגוז ועורב.
בצדו המערבי של המחנה היה אולם הספורט, אולם הרצאות על שם אמיר מיטל ז"ל ואולם הרצאות על שם אורי אילן ז"ל, מרפאה, מגרש מסדרים ולצדו מסלול מכשולים. במעלה הכביש מצדו המערבי שכנו גם המגורים של גדוד 51 ובסמוך להם כיתות לימוד.
"ההרגשה או התחושה בחטיבה הייתה שאם לא עברת בבזק אתה לא באמת גולנצ'יק אמיתי", הסביר דני עטר, מחזור נובמבר 1975, שהיה מ"כ ומ"פ בבזק בסוף שנות ה-70, "אם לא חווית את החוויה של בזק, שזה לחטוף את ההלם הכי גדול של החיים שלך, מהמעבר מאזרחות למשמעת שיא בצבא ולדרישות הכי קפדניות, אתה לא מגולני. בזק היה המקום בו חיילים איבדו את האישיות שלהם ובנו אישיות חדשה. זה המקום שעיצב דורות של לוחמים ומפקדים ותחושת האחריות הזו כמי שהיה שם מפקד הייתה מטורפת. המקום הזה היה כור היתוך ומה שאנשים עברו שם הולך איתם לכל החיים".
להקיף את מגדל המים
אל"ם במיל' קובי מרום, תושב נווה אטי"ב, היה מפקד בזק במשך שנה וחצי בין השנים 1994-1993. לבזק הגיע לראשונה כטירון באוגוסט 1978. הוא התחיל בגדוד 51 ומשם עבר לסיירת. "הגעתי לבזק ילד מורעל שרצה אחרי שלב א' של הטירונות לעבור לסיירת", נזכר מרום, "אז כשכולם הלכו לישון אני רצתי את העלייה של בזק עד מגדל המים, הלוך וחזור. באתי בכושר מדהים לגיבוש ועברתי אותו יחסית קל".
על התקופה כמפקד הבא"ח אמר: "הפיקוד על בזק היה מאתגר ולשמחתי יצא לי לחנך ולהכשיר אלפי חיילים בגולני. האתגר הכי גדול כמפקד הבסיס היה איך אני מחנך ומדריך את הפיקוד הזוטר, המ"כ והסמל, שלא יעשה לטירונים את מה שעשו לו. בטירונות בסיירת עשו לנו דברים לא שפויים בכל קנה מידה. דברים הזויים ואפילו לא חוקיים על גבול המשפילים. לימים כמפקד הבא"ח שמתי על זה דגש, למרות שזה לא היה פשוט.
"בזק הוא מיתוס כי הוא חינך דורות רבים של לוחמי גולני ובגלל שהוא היה בלב השומרון. לפעמים היציאה מבזק עברה דרך הפרות סדר של פלסטינים. לנוע מהבסיס ואל הבסיס הייתה סוגיה מבצעית. זה היה מכפיל קושי כי כל הזמן היה צריך להיות בערנות כי הינו מטרה. קאבטיה היה כפר בעייתי מטר מבזק".
ביוני 1981 סיים דרור שינו ממושב מיטב שבתענך את התיכון והחליט להתגייס לגולני בעוד כל חבריו רצו לשרת בצנחנים. באוגוסט הוא הגיע לראשונה לבזק ושובץ בגדוד 51.
"בזק היה מקום מפחיד", נזכר שינו (58) היום תושב גן נר, "הנסיעה אליו עברה דרך ג'נין וכפרים פלסטינים. אתה נוסע בתוך השומרון ופתאום בשום מקום בסיס. בזק זה בעיקר המקום שהפך אותי מכלום ללוחם. הבסיס הזה היה נקודת שינוי בחיים שלי. מילד בית של אבא ואמא, הפכתי לאדם עצמאי ובוגר. וזה קרה דרך מאמץ פיזי שלא נגמר. המ"כים בבזק היו סדיסטים. כל הזמן זחלנו בתוך קוצים ואבנים. קרעו אותנו ביום ובקושי נתנו לנו לישון בלילה. לא הייתה שם רחמנות. כל הזמן הייתי שרוט ופצוע. בבזק לימדו אותנו להיום חיילים טובים דרך האדמה".
בנובמבר 1982 הגיע לבזק הטירון אלון פרידמן, היום תא"ל במיל' ותושב המושבה יסוד המעלה. הוא שובץ לפלוגת המסלול של גדוד 51 תחת המ"פ אלי חייט. "אלי היה מפקד אגדי ובגולני יש רק גדוד אחד - 51", מציין פרידמן בגאווה ומתחיל לספר: "בזק היה בסיס עלוב ועתיק יומין. היה שם אז רק קו טלפון אחד שהיו מוציאים לנו אותו ביום שישי. טלפון עם חוגה. לכל אחד היו כ-20 שניות להתקשר הביתה. הנסיעות אליו היו דרך כפרים פלסטינים. בזק נצרב בי עמוק. אני מדבר ומדמיין את הבסיס".
מה בדיוק נצרב לך?
"הטרטורים למגדל המים. כל היום היו מטרטרים אותנו אליו, המ"מ יהודה והמ"כ נחמיה. 20 שניות זוז. עלינו, הקפנו אותו וירדנו חזרה. ככה יומם וליל. ישנו אז באוהלים. המגורים של המפקדים היו במבנה ירדני עתיק. המקלחות היו משותפות. מבנה ארוך עם 10 מקלחות. בחורף היו מים קרים קפואים. בסככות עם גג מלוחות אסבסט למדנו על כל הנשקים והפק"לים וליד הש"ג היו המטווחים".
אירוע זכור במיוחד מהתקופה בבזק?
"שבוע השדאות בסלעית. זה היה השבוע הכי מפחיד בשלב הטירונות. כל הציוד היה עלינו על הגב, מה שנקרא תד"ל 72. הלכנו שבעה קילומטר בין ההרים ובמהלך השבוע הזה בעיקר זחלנו. לא זוכר מתי היינו על הרגליים. ישנים באוהל סיירים. בבזק גם חוויתי לראשונה את לבנון. היו צריכים כמה טירונים שיעמיסו את ארגי התחמושת שנמצאו בבונקרים של אש"ף באזור דאמור. באנו והעמסנו את ארגזי התחמושת על המשאיות. קטע עלק מבצעי".
מי ישן ב'הילטונים'?
בקיץ 1995 הגיע אחיקם משה דוד מעפולה לבקו"ם עם משאלת לב אחת – לשרת בגולני. קצין המיון הביט בבקשה שלו, חייך ושלח אותו לאוטובוס שתחנת היעד שלו מחנה בזק.
"בזק היה הבית הראשון שלי כחייל. לטוב ולרע", נזכר משה דוד, ששירת כלוחם בגדוד 12 מחזור אוגוסט 95, "אני זוכר את ההלם כשהגעתי לבזק. ירדתי מהטיולית ומיד התחילו לתת לנו זמנים. המקום הזה הכניס אותי לשוק. מי שטירון ביחידה קרבית המוח שלו נמחק במקום כזה. פעלתי כמו רובוט. יום אחרי שהגעתי לבזק התחלנו טרום טירונות ובמקום רובה נתנו לנו מעדר וכל היום ניקינו עשבים. המ"פ שלי היה קצין עם שני ארונות על הכתף. ראינו אותו רק מרחוק. קוראים לו רסאן עליאן, היום הוא אלוף - מתאם פעולות הממשלה בשטחים".
מה היה מיוחד לך בבזק?
"השירותים של גדוד 12 היו היחידים בבזק שנשארו 'בול פגיעה'. אז לא מעט פעמים היינו עסוקים בלהתחמק מהמפקדים כדי ללכת לשירותים של הפלוגות האחרות ששם היו אסלות. אני זוכר שהמפקדים שלנו אמרו לנו בהקשר הזה: 'לעשות צרכים בשירותים של 12 זו הגאווה שלכם'. אחרי שחזרתי לבזק כמפקד גם אני דקלמתי את השטויות האלה".
זיכרון חזק שלך מהמקום?
"במגורים שלנו הייתה מרפסת וכל לילה לפני השינה הסמל היה עומד שם ומריץ אותנו לעץ סמוך שלידו היה שטח גדול עם אבנים וקוצים. היה מעמיד לנו זמנים לא הגיוניים. לילה אחד הוא נעמד במרפסת: 'אתם מכירים את העץ. ארבע דקות הקפתם אותו'. לא הבנו את הזמן הארוך, כולם פתחו שעונים ואז הוא הוסיף: "לא בריצה, בזחילה'. הגוף נקרע אותו ערב מהאבנים והקוצים".
באוגוסט 95 הגיע לבזק גם הטירון משה דנגור, היום סא"ל במיל', ששובץ לסיירת אגוז. דנגור, תושב היישוב עדי שבעמק יזרעאל, יחזור לבזק עוד כמה פעמים בתפקידי פיקוד – מ"כ, מ"מ ומ"פ.
"הכניסה לבזק הייתה כמו פתיחת ציר בלבנון. מגיעים לבית החייל בעפולה, עוברים תדריך ונכנסים בשיירה עם ליווי", נזכר סא"ל במיל' דנגור, "נהלי האבטחה של המחנה, השמירה והפטרול צרובים לי מאוד כי המחנה היה בתוך שטח פלסטיני. כל אירוע שקרה במדינה מבחינה ביטחונית השפיע על המחנה. אני זוכר אירוע שקרה שבועיים אחרי שהתגייסתי לצבא. אני עומד במחסום, ילד בן 18, עם המ"מ שלי שפתאום מכוון את הרובה על רכב פלסטיני שרצה לעבור. זה הכניס אותי לחדות ולמצב שבבזק כל הזמן צריכים להיות דרוכים ולעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון".
איך היו התנאים של סיירת אגוז בבזק?
"כשהייתי טירון ישנו באוהלים בקצה הדרום מערבי של המחנה. לגדוד 13 קראנו 'כוסיות' כי הם ישנו במבנים שהכינוי שלהם היו ה'הילטונים' מאחר ואלה היו מבנים יחסית חדשים. החורף בבזק היה קשה מאוד וקר מאוד. אני לא זוכר שהתלוננו על האוכל. היה שם נגד מטבח בשם חיים בן חיים מעפולה. היה לו כינוי בשם חב"ח, שיאיר נווה נתן לו".
אימת הטירונים
האישיות הכי בולטת בבסיסי טירונים היא הרס"ר. בין השנים 1982 עד 1987 כיהן כרס"ר בזק יהודה משעלי (62) ממגדל העמק, מחזור אוגוסט 1977 של גדוד 12. אחרי שלוש שנים כלוחם יצא לקורס נגדים ולאחריו היה הרס"ר של גדוד 51 תחת המג"ד גבי אשכנזי. במלחמת לבנון הראשונה נפצע בשדה התעופה בביירות ולאחר ההחלמה שובץ כרס"ר בזק. "זה היה בסיס גדול. כשהייתי הולך בכביש הראשי כולם היו נעלמים. אף אחד לא רצה להיתקל בי", נזכר משעלי, "מגדל המים היה המוקד של הבסיס כי אליו נהגו להריץ את הטירונים. יש לי זיכרונות יפים מהמקום ובעיקר מאלה ששירתו איתי. גרשון ציונוב מעפולה שהיה קצין הרכב המיתולוגי, הספר שאול אייזיק מקרית אתא והחייט איזו ז"ל גם מקרית אתא".
את משעלי החליף ברוך זוארץ ממגדל העמק ואחריו הגיע שלום לוינזון, הרס"ר שכיהן בבזק משנת 1988 ועד שנסגר ב-2001 ואחר כך בפלס ורגבים עד שפרש מצה"ל בשנת 2006. תחת לוינזון עברו אלפי לוחמים צעירים שדמותו המאיימת והקשוחה רודפת רבים מהם עד היום.
"שלום לוינזון היה אימת הטירונים של גולני במשך שנים. רס"ר קשוח ומחנה בזק היה הממלכה שלו. כולם פחדו ממנו ממש", סיפר אחיקם משה דוד, "מנגד הוא היה איש מצחיק ואחרי שהכרתי אותו הוא התגלה גם כנשמה גדולה. כשהוא לימד אותנו צעידות זה היה סטנד-אפ אחד גדול. היו לו שליפות שאי אפשר היה לא לתפוס את הבטן מצחוק. שלום היה כל כך מרתיע, שכשהגעתי שוב לבזק כפקד עדיין הייתה לי יראת כבוד כלפיו. גם קצינים בכירים רעדו ממנו".
גם סא"ל במיל' משה דנגור לא שוכח את לוינזון. "כולם פחדו. אפילו רעדו ממנו", נזכר דנגור, "גם כשחזרתי לבזק כקצין הרגשתי כבוד והערכה כלפיו. כשהוא היה עושה מסדר הייתי מחכה לו בדום. הוא היה בודק את האוהלים בדקדקנות. עד היום יש כאלה שכשהם רואים אותו הם בורחים. שלום הוא אגדה בגולני".
סמ"ר יאיר קוטר הוא מחזור מרץ 96 בגדוד 12. לבזק הוא הגיע ממגדל העמק, היום הוא מתגורר עם משפחתו בכפר גדעון שבעמק יזרעאל. גם עליו לוינזון השאיר חותם. "שלום היה אוהד הפועל חיפה ושהיא הפסידה היה עדיף לא להיתקל בו", נזכר קוטר, "הוא היה האלוהים של בזק. לפני יציאה הביתה הוא היה דואג שנאסוף מהרצפה את כל בדלי הסיגריות. בזק היה בסך הכול בסיס בסדר. זה המקום הראשון בחיים שלי שאמרו לי בו מה לעשות. בזק עיצב אותנו כי הכול קרה לי בו בצבא בפעם הראשונה. בגדול, הגעתי מורעל גולני ככה שכל דבר הלך לי אחלה".
דניאל הלר, מחזור נובמבר 1992 גדוד 51, הוסיף זווית נוספת על דמותו של הרס"ר לוינזון. "שלום היה אימת הטירונים והמפל"ג", הדגיש הלר, שמכהן היום בין היתר כיו"ר עמותת 'קו לבנון' להנצחת המלחמה ברצועת הביטחון, "כשחייל פלט כדור בבזק, לוינזון קודם בדק שהוא בסדר והרגיע אותו. הרבה לפני שהוא כעס על משהו, היה שם בן אדם מאחורי הדמות הקשוחה. כרס"ר הוא גם היה אחראי על העצורים. הוא היה שם להם קסדות אדומות על הראש לעבוד איתם. הוא טען שאדום זה הכי משפיל".
'הכלניות' של לוינזון
העצורים של לוינזון עם הקסדות האדומות זכו בבזק לכינוי 'הכלניות'. 20 שנה אחרי שעזב את בזק לוינזון מסביר את עצמו. "הקסדות היו אדומות וגם הג'ריקנים שהעצורים סחבו היו אדומים. כל מה שמסמל צנחנים", אמר לוינזון (60), "הרעיון הוא שצריך לגמד את כל מי שלא בגולני. הייתה תקופה שמג"ב עלו לכותרות. הרבה מתגייסים ביקשו בבקו"ם לשרת במג"ב. אז כשהגיעו הטירונים החדשים, כ-600 חיילים, בשיחת הפתיחה הייתי מציג את עצמי ואז שואל: 'מי רוצה גולני?'. מן הסתם הרוב הרימו יד. כששאלתי: 'מי רוצה מג"ב?' היו כמה בודדים, אז הייתי מביא להם מגב אדום ומשאיר אותם לנקות את רחבת המסדרים. זה כדי שיבינו שהם הגיעו לטופ של הטופ".
לוינזון הוא היום מנהל אגף שיפור פני העיר והפיקוח העירוני בעיריית קרית ביאליק. הוא מחזור פברואר 79, גדוד 13. אחרי שירות כלוחם יצא לקורס נגדי משמעת וכל השאר היסטוריה.
לפני 15 שנה פרש מהשירות הצבאי, אבל למרות מרחק הזמן הוא עדיין חי ונושם את בזק. "בסיס בזק היה מיוחד בגלל המיקום שלו בלב אוכלוסייה פלסטינית עוינת, אבל בעיקר כי הוא היה מקום חם עם אחווה בין החיילים", מסביר לוינזון, "בזק היה בסיס גדול שהייתה בו קרבה בין כולם. כולם היו ביחד. כשעברנו לבא"ח החדש ברגבים פתאום הרגשתי מה זה בסיס גדול. בין הפלוגות היה מרחק. אפילו בין אנשי המפקדה. אף אחד לא הכיר את השני. עם כל זה שבבזק היו תקופות קשות עם המון תקלות והפסקות חשמל כי הכול עבד על גנראטורים, עדיין היה כיף להיות בו".
