ענת גתי זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה קעקעה עטרת פטמה לחולת סרטן אחרי ניתוח שחזור. "היא הייתה צעירה מתוקה בערך בגילי", היא אומרת.
"לקחתי את זה קשה. הרגשתי המון אמפתיה ורצון לעזור. וכשהיא אמרה את המשפט 'איך לא עשיתי את זה קודם', הבנתי את המשמעות העצומה של הדבר שאני עושה".
הכל התחיל בסוף שנות ה־90, כשגתי, קיבוצניקית מ"החותרים", גילתה תחום עיסוק שהיה אז פחות מוכר בארץ: קיעקוע משקם. די מהר הפכה לכתובת מבוקשת לנשים שעברו כריתת שד וזקוקות לשחזור פטמות באמצעות קעקוע, והחלה להילחם במטרה להשיג את מימון מערכת הבריאות. עכשיו היא מבקשת שכולם יצטרפו למאבקה.
"הקעקוע הוא השלב האחרון בשחזור, והוא חלק חשוב שהמטופלות צריכות לקבל בזכות ולא בחסד", היא אומרת. "כרגע אנחנו בשלב החסד. אין מענה גורף לכל חולת סרטן בארץ. אני לא יכולה לעמוד לבדי מול משרד הבריאות וקופות החולים, זה לא תפקידי, ומצד שני, ברור לי שהן ממש לא צריכות לשלם מכיסן עבור הקעקוע".
את נלחמת למען הנושא כבר שנים.
"אני לוחמת צדק באופיי, ובזכות הרבה אנשים טובים כבר הצלחנו להגיע להישגים, אבל אנחנו רחוקים מהמצב האידיאלי שבו כל חולת סרטן שעברה שחזור שד במדינת ישראל זכאית גם לקבל את שחזור הפיגמנט באופן אוטומטי וחינמי. וזה שלב חשוב ביותר, שמחולל במוח משהו מדהים מבחינה שיקומית ונפשית. הוא משנה את התפיסה העצמית של האישה וגורם לה להבין שהיא כבר לא חולה, היא כבר לא מתביישת להתלבש במקלחת בחדר הכושר, מול הבת שלה ומול בן הזוג שלה. כואב לי שיש כל כך הרבה נשים שיכולות בקלות לעבור מנקודה אחת לשנייה ולא עושות את זה".
עקצוץ קל והביתה
כבר שנים שגתי פוגשת מטופלות בקילומטר האחרון במרתון המתיש שהן עוברות. היא מכירה את הסיפורים המשפחתיים, מקשיבה, מזדהה כאישה ומציעה תמיכה נפשית. לדבריה, רובן מוותרות על השלב האחרון בשחזור, ולא תמיד מסיבות כלכליות.
"כ־70 אחוז מהנשים לא עושות קעקוע של פטמה, חלקן נמנעות מסיבה רגשית. הן מותשות ולא רוצות יותר לשכב על מיטת טיפולים. אחרי כל הטראומה, הכאבים, אובדן העבודה ותחושת הנשיות, הן רק רוצות שיניחו להן. אבל יש גם מטופלות שנמנעות מלעשות את השלב הכל כך חשוב הזה בשל מצב כלכלי, ובעיניי זה בלתי נסבל. עבור אותן נשים - שרוצות ולא יכולות - אני נלחמת".
יש כאלה שפשוט פוחדות מהכאב?
"כן, והן טועות, כי אני לא רופאה והקליניקה שלי היא לא בית חולים. אין כאב, רק עקצוץ קל ואחרי שעה הולכים הביתה עם תחבושת וקצת משחה וממשיכה בחיים כרגיל. כשנשים נשארות עם עבודה לא גמורה, נשארת גם תחושת הקורבנות, שלא ניצחתי את המחלה. ברגע שנשים עושות את זה, משהו בפסיכולוגיה השיקומית מאפשר להן להשאיר את המחלה בעבר, לעבור שלב, לנצח ולצאת לדרך חדשה".
כשגתי החלה לעבוד היא לא ידעה שמכל שלל הקעקועים המשקמים, דווקא העבודה עם החולות האונקולוגיות תהפוך לטיפול הדגל שלה. "הגיעו יותר ויותר נשים שהתמודדו עם סרטן השד, אחרי שלב השחזור, ואני הזדהיתי איתן כאישה. מבחינה מקצועית עשיתי כל מאמץ לתת להן את הפתרון המושלם והקרוב ביותר למצבן הטבעי. זה חלחל ועבר אל מעגלים של מטופלות ואל רופאים ורנטגנאים, והגיעו אליי מסות של נשים. השלב הטבעי הבא מבחינתי היה לצאת איתן לקרב כדי שלא יממנו את הטיפול מכיסן".
אין לך כסף? בעיה שלך
גתי (49), נשואה ואם לשניים, הייתה בכיתה ח’ כשהתבקשה כמו כל בני מחזורה למצוא ענף משק לעסוק בו. הנערה, שהלכה בעקבות חיבתה לבעלי חיים וחלמה להיות וטרינרית, מצאה את עצמה ברפת, חולבת להנאתה, עיסוק שהתמידה בו לאורך שנים, גם בבגרותה.
"גם כשהקמתי את הקליניקה המשכתי במקביל לעבוד ברפת. ידעתי שאלו שני מקצועות סותרים לכאורה, הסטריליות מול הג'יפה, אבל בשניהם חשתי אהבה וכיף לטפל. יום אחד נפל לי האסימון: פטמות הן המכנה המשותף", היא צוחקת.
בשלב חיפוש הקריירה התקבלה גתי ללימודי משפטים, ומהר מאוד התחרטה, אלא שאז התערבה בחייה יד הגורל: "הציעו לי עבודה בבסטה של ציורי חינה בקניון איילון והסתבר שאני טובה בזה", היא אומרת.
"באותו שבוע אמא שלי, שהיא ד"ר לביולוגיה, סיפרה שפגשה בשוודיה אישה מדהימה שעוסקת בקיעקוע רפואי משקם. מדובר בנישה שהתפתחה מתוך הקעקועים ומטרתה להסוות פגמים ולשחזר את צבע העור אחרי ניתוחים וכוויות. זו אמנות בשירות הרפואה האסתטית: אם המנתח הפלסטי הוא הפסל שמעצב את הצורה, המקעקע הרפואי הוא הצייר שמסיים את העבודה. נדלקתי על הרעיון ושיגעתי את המקעקעת השוודית שתלמד אותי.
"שכרתי דירת חדר בשטוקהולם והייתי סטודנטית שלה במשך כמה חודשים. כשחזרתי לארץ ניסיתי להתחבר אל מנתחים פלסטיים. בודדים עסקו כאן בתחום באותם ימים. המנתחים לא ידעו הרבה על הנושא ורק חלקם קיבלו את זה בשמחה. הכירו לי פלסטיקאי בכיר מומחה לטיפול בצלקות, ובעזרתו התחלתי לעבוד. בשנים הראשונות עבדתי במרפאות שונות, עם מזוודת טרולי עמוסה בפיגמנטים, מחטים וחומרי חיטוי".
סוגיית התשלום, אומרת גתי, עלתה כבר אצל המטופלות הראשונות, ששאלו למה הן צריכות לשלם אם הקעקוע הוא חלק מהשחזור. "עמדתי הייתה כעמדתן, שכמו שלכל חולת סרטן בישראל מגיע לקבל שחזור שד, מגיע לה לקבל אותו עד הסוף. אי־אפשר לתת שחזור ואז להגיד 'סליחה, אבל השלב האחרון הוא על חשבונך ואם אין לך כסף - זו הבעיה שלך'. וכרגע זה בדיוק מה שהמערכת עושה".
אין אמא ואבא
מערכת הבריאות מכירה בשחזור ובחיוניותו לאישה המחלימה, הוא ניתן בבתי החולים הציבוריים, שמממנים את עלויות העתק של האשפוזים והשתלים. "אבל כשמגיעים לפיניש הקטן של עוד 3,000 שקל כדי לסיים את זה, שם היד נהיית קפוצה", אומרת גתי
איך את מסבירה את זה?
"זה לא מרוע. יש בעיה משפטית עם הכנסת קעקוע למערכת הרפואית. הקעקוע הרפואי הוא פרקטיקה שהגיעה מהשטח כאופציה הטובה ביותר להשלמת פיגמנט, וגם המנתחים הגיעו למסקנה שזו השיטה הטובה ביותר לשלב האחרון של השחזור. עם זאת, הקעקוע עצמו אינו תחום מוגדר במשרד הבריאות, אין לו פיקוח, הגדרה ולימודים. הוא תחום מעולם האמנות.
"כדי שתהיה הכרה מלאה צריך שמשרד הבריאות, קופות החולים ובתי החולים יקיימו תהליך. בעבר יזמתי פנייה למשרד הבריאות ביחד עם קולגה בכירה, באמצעות מי שהיה אז ראש איגוד הפלסטיקאים. הבדיקה נתקלה בקשיים משפטיים וזה התמסמס".
לדברי גתי, היו שפע של ניסיונות להסדרת הנושא. "האגודה למלחמה בסרטן עשתה עבודה מדהימה בנושא הביטוחים המשלימים, אבל זה קרס בקיץ 2016 כשנחקק חוק ההסדרים, והנושא נפל בין הכיסאות. בהמשך פלסטיקאים מהתחום ניסו לסייע, וגם נרשמו הצלחות לגבי זכאויות שלא היו קיימות בעבר, אבל מישהו צריך אחת ולתמיד להתייחס לנושא, כי כרגע אין לו אמא ואבא.
"כיוון שחלק מקופות החולים כן נרתמות, נוצר מצב של איפה ואיפה וגורלה של האישה נקבע לפי המקום שבו היא מבוטחת, ואם יש או אין לה ביטוח פרטי או משלים. אף אישה לא אשמה בכך שהיא חלתה, אבל אף אחד במערכת לא לוקח אחריות".
לצד המאבק, גתי מסייעת לעתים לנשים שידן אינה משגת, ומקעקעת אותן בחינם או במחיר עלות.
על אילו סכומים מדובר?
"זה לא תחום מוסדר, אצלי הטווח לסדרת טיפולים שלמה נע בין 2,400 ל־3,400 שקל, כולל טיפולי תגבור ותחזוקה. יש אנשים שגובים כפול ממני ויש מקעקעים שנותנים טיפול בחינם. שיבורכו".
קראו גם:
כמו נקודה בסוף המשפט
גתי מחלקת את השבוע בין הקליניקה בקיבוץ לבין הסניף התל אביבי שלה, שאליו מגיעות נשים מהשרון ועד אילת. "החלק האחרון בשחזור הוא כמו הנקודה האחרונה בסוף משפט", אומרת אחת המטופלות שעברה שחזור.
"הניתוח מאוד קשה, פיזית ונפשית, ואצלי היה קושי נוסף, כי עשיתי אותו בגיל יחסית צעיר, 49, כניתוח מניעתי כשהמחלה עדיין לא התפרצה. זו תחושה רעה, את מתביישת, ובמקרה שלי איש לא ידע מלבד בעלי והרופאים, ולכן גם חששתי שיראו אותי.
"לא הלכתי לבריכה ולא לשום מקום שיש בו מקלחות משותפות. אל הקעקוע הגעתי שנתיים אחרי הניתוח הראשון, כי הייתה תקופת שיקום וקורונה, ופתאום הרגשתי שוב שלמה. לא ציפיתי לתוצאה כזאת מדהימה, בפרט כשביקשתי מהרופאים לעשות חלק מהפטמה מפיתול של העור והם אמרו שעדיף לעשות הכל מקעקוע".
נאלצת לשלם מכספך?
"קיעקוע הפטמה הוא סוג של תחום אפור. מקופת החולים קיבלתי משהו חלקי מאוד, וגם הביטוח הפרטי שלי החזיר רק חלק. המימון סופר חשוב כאן, למרות שזאת לכאורה רק אסתטיקה. בגלל הצבעים העדינים והעובדה שאי־אפשר להחדיר את המחט עמוק מתחת לעור, קעקוע פטמה דוהה עם הזמן וצריך לחדש אותו כל כמה שנים, כלומר זו לא הוצאה חד־פעמית. ועוד משהו: כשעומדים לפני ניתוח קשה כל כך, לא ברור מה יהיה אחריו, וחשוב לי שנשים יידעו שיש חיים אחרי. חיים טובים".
● תגובת משרד הבריאות: משרד הבריאות ערך מספר רב של דיונים מקצועיים בנושא ובכוונתו לקדם את ההסדרה בתחום.
