כתבה: גליה בוזגלו-עמרני.
זמן קצר לפני תחילת הסגר, נסעתי ברכבת עם בני בן התשע מעיר מגורינו, באר שבע, לכיוון תל אביב. את הקרון חלקנו עם עוד מספר מצומצם של אנשים. במושב שלפנינו שמענו ויכוח קולני בין שני אנשים, ויכוח על קליטה בקיבוצים. אחד הגברים טען בתוקף שהקיבוצים לא קולטים את עדות המזרח, והשני ניסה לסתור את דבריו. בני שאל אותי מדוע רבים השניים, ולמה שלא ייתנו גם לנו לגור בקיבוץ. מאחר שלא ידעתי כיצד לענות לו תשובה מספקת, יצאתי לקיבוץ להב, הסמוך לעיר באר שבע, על מנת לבדוק את הנושא.
קיבוץ להב הוא אחד מהקיבוצים הקרובים לבאר שבע, ואת הפנייה אליו אני רואה בכל נסיעה מחוץ לעיר או בחזרה אליה. מכיוון שעוד לא יצא לי לבקר בו, ואילו בקיבוץ חצרים הקרוב גם הוא כבר הספקתי לבקר, החלטתי לנצל את המחלוקת ברכבת ולעשות סיבוב קצר דווקא בקיבוץ להב.
ראשית, למדתי שקיבוץ להב הוקם בשנת 1952 על ידי בוגרי תנועת "השומר הצעיר" בישראל, כאשר רובם המכריע הם צברים שנולדו ליוצאי מזרח אירופה, וחלקם בני נוער שברחו מהונגריה וחונכו בקיבוץ כפר מנחם.
"אצלנו מקבלים את כולם"
הגעתי לקיבוץ, ותוך דקות ספורות נאספו סביבי חברי קיבוץ והדריכו אותי בכל הנוגע להתמצאות בקיבוץ. תוך שאנחנו מסיירים בקיבוץ, מספר לי אחד החברים: "עד שנות השבעים, רוב החברים היו ממוצא אשכנזי. לאחר מכן קיבלנו לקיבוץ גרעינים של השומר הצעיר, שבהם היו חברים יותר ויותר חבר'ה בני עדות המזרח. שני הצדדים ראו את התהליך כטבעי, והם נקלטו בקיבוץ ובענפים הרבים שלו בצורה מהירה".
יצחק, חבר הקיבוץ שסייר איתי עד כה, הציג תמונה כמעט מושלמת של חיי הקיבוץ, ואף על פי כן, אני התקשיתי להאמין שכך הדברים. "האם אתה לא מייפה את המציאות?" שאלתי. הוא התעקש: "לא. ההוכחה טמונה בכמות הנישואים בין חברי הגרעינים ובני המשק, ובעובדה שכמעט כולם בחרו לבנות את ביתם בקיבוץ להב".
יצחק ממשיך לספר לי כי בעשרים השנים האחרונות, הרוב המוחלט של מנהיגי הקיבוץ יצא מהגרעינים הללו. "מזכירות הקיבוץ, המנהל העסקי של הקיבוץ, המנהל לפניו, מנהלי המפעלים, מפעל דולב שאנו שותפים בו יחד עם קיבוץ דביר, מפעל הבשר "להב הבשר מהקיבוץ", גידולי השדה, כל אלו ועוד, באף אחד מהם נושא המוצא לא היה קריטריון, אלא רק הכישורים של האדם. רבים מהאנשים בתפקידים הללו הינם ממוצא מזרחי. שוב, משום שהנושא העדתי לא מדד בבחירת האדם לתפקיד".
דבריו של יצחק נשמעו אמינים ביותר, אך אני החלטתי להמשיך ולהקשות. "מה לגבי הטענות על קליטה סלקטיבית, טענות שנשמעות בימים אלו ממש?" יצחק לא התרגש יותר מדי, וענה לי בקור רוח: "שטויות. בואי ותיווכחי בעצמך. כשמבקרים בבתי הילדים, רואים את כל הגוונים שבעולם". "ובכלל", הוא מוסיף, "ההתעסקות עם הנושא העדתי במציאות של קיבוץ להב היא די מאולצת, רוב הילדים שלנו לא יודעים אם הם אשכנזים או מזרחיים".
גמישות היא שם המשחק
המשכנו לסייר בקיבוץ להב, כפי שהציע, ובדרכנו פגשנו בחברי קיבוץ נוספים שביקשו לחלוק מהידע שלהם בנוגע להיסטוריית הקיבוץ והעיסוק בעדתיות. חבר קיבוץ אחד שיתף אותי: "אני נקלטתי בקיבוץ בשנות השבעים, והסיפור פה הוא בהחלט יותר מורכב ממה שמוצג לקהל בדרך כלל. הרי רובנו הגענו הנה ממשפחות מסורתיות לתוך הוויה של קיבוץ חילוני, ולא סתם חילוני, אלא אחד שמגדל חזירים".
לעצמי חשבתי שזו אכן דילמה לא פשוטה לעמוד בפניה, ועל כן הייתי מוכרחה לשאול אותו כיצד הסתדרו. תשובתו הייתה: "גמישות. אנחנו חיים פה עם המוטו של איש איש באמונתו יחיה. למרות שהקיבוץ עצמו חילוני, יש פה גם משפחות דתיות או מסורתיות, כל אחד ברמתו". ואכן, בצורה יוצאת דופן, בקיבוץ מתגוררות גם משפחות דתיות, מה שבעבר היה מבחינת הסקטור הדתי למוקצה.
חבר קיבוץ נוסף שהצטרף אלינו מוסיף: "חשוב לזכור שיהדות המזרח הייתה פתוחה יותר. כלומר, היית יכול ללכת בבוקר לבית הכנסת ובצהרים לים. הגמישות הזו מאפשרת את ההוויה החילונית במרחב הציבורי, ושמירת מנהגים במרחב הפרטי".
חגיגת מימונה בקיבוץ להב
מה לגבי חגיגות החגים בקיבוץ?
"צריך להבין", ממשיך אותו חבר קיבוץ, "הקיבוץ הוא חילוני במהות, ובתחילת הדרך התנהלו ויכוחים מרים בנוגע למזוזות במרחב הציבורי, או האם את הטקס הדתי של החתונה יש לערוך בקיבוץ או ברבנות. דוגמה נוספת שמתקשרת גם לתקופה שבה אנחנו נמצאים עכשיו, למשל פעם יום כיפור היה סתם עוד יום, והיום יש סעודה מפסקת, למי שבוחר לצום".
"במרחב הציבורי אנחנו חוגגים על פי המסורת הקיבוצית, ובמרחב הפרטי כל אחד חוגג כפי שהוא רואה לנכון. למשל - את ליל הסדר אנחנו חוגגים על פי ההגדה הקיבוצית, ובערב יום כיפור מקיימים דיונים על מוסר ומשמעות. יש לא מעט אנשים שצמים, וקבוצה גדולה שנוהגת ללכת ברגל בכל יום כיפור לקיבוץ הדתי השכן, כדי לשמוע את תפילת הנעילה". כעבור רגע הוא מוסיף: "יש גם מסורות שהתערבבו, למשל ה"מימונה", שנחגגה השנה במספר בתים בקיבוץ. בגלל הקורונה והסגר שהיה אז, עשינו משלוחי מופלטות והעברנו את החגיגה בזום".
לאורך הסיור התחושות שעלו בקרבי היו תחושות של קבלה, חמימות, של חיי קהילה משותפים ושמחים. שמחתי שבעקבות הביקור שלי בקיבוץ להב אוכל להסביר לבני יותר בקלות על מה התווכחו שני האנשים ברכבת, ומדוע דווקא הבחור שני הוא הצודק.
