פסלים ענקיים יסמנו שעוד רגע ואתם כאן. זהו "בזלטון", מתחם פסלים עצומים הנחצבים מאבן בזלת, כולם פרי דמיונו ויצירתו של האומן דגן שידולובסקי, בן מרחביה, שציין הקיץ 27 שנים לפרויקט חייו. כמעט שלושה עשורים עברו מרגע שהיכה בפטיש לראשונה באבן הבזלת הענקית שנחתה בחצר ביתו.
עוד כמה צעדים משם, וראש סוס עשוי ברזל יוביל אתכם אל מתחם האומנים של עין כרמל. כארבעים אומנים מתחומים שונים - ברזל, ניפוח זכוכית, חרשי עץ, צורפים וציירים - שוכנים זה לצד זה במתחם קסום של רוגע ויצירה.
אי־שם באמצע שנות התשעים התרוקנו לולי הקיבוץ הישנים מתושביהם המקרקרים, והמקום הפך למאגר פסולת. אבל אז בא השינוי המיוחל. ורדה להב, חברת הקיבוץ, אומנית קרמיקה, העבירה את הסטודיו שלה לאחד המבנים. לול אחר אכלס את סירות הימייה (כשעוד הייתה כזו), ומבנה נוסף הפך לאורווה. ורדה אמרה אז לבעלה נוח להב ז"ל, רכז התרבות המיתולוגי ואיש של אנשים, "מה שתעשה מהמקום - זה מה שיהיה". ונוח, בכוח קסמו, הצליח להביא למקום את חברו האומן אריה אופיר מירושלים, ולאחר מכן את נובויה, אומן ברזל בעל שם מעין הוד. לאט־לאט שמעו אומנים נוספים על המקום ובאו לבנות את בית המלאכה שלהם במתחם, שבמרכזו עצים ששתלו ורדה ונוח, ופסלים אומנותיים זרועים ביניהם.
ציור בהמשכים
בשנה האחרונה הצטרפה למתחם מרים אשכול־גורן, חברת הקיבוץ, שפתחה "סדנה שיתופית" - מקום ליצירה אומנותית. "הפגישה הראשונה שלי עם הציור", מספרת הציירת בת ה־76, "הייתה בכיתה ו'. המורה לציור, ציירת בשם חנה נובופרוצקי, נתנה לנו חומרי יצירה טובים וחופש לצייר, וזו הדרך שאני מאמינה בה עד היום". אשכול גורן נזכרת בטיולים לשדות הקיבוץ ולרפת, עם דפים גדולים וצבעי גואש. חוויית הציור בחוץ, במרחב, נשארה בה עד היום.
השנים חלפו. הדרכה בתנועה, צבא, חתונה בגיל צעיר ותינוק קטן - והציור נזנח. "הפעם הבאה שבה נפגשתי שוב עם הציור הייתה לאחר שהתאלמנתי". יהודה אשכול, בעלה הראשון, נפל בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, והניח אחריו אלמנה צעירה ואם טרייה לנועם התינוק. "אמרתי - מה אני עושה עם עצמי? ואז החלטתי - ציור. אני רוצה לצייר".
אשכול־גורן נשלחה ללמוד בסמינר אורנים, כי בקיבוץ של אז לא היה אפשר סתם ללמוד ציור; צריך ללמוד להיות מורה. באורנים היא גילתה את האומנות - את הציור, את הפיסול - וגם הבינה שיש לה כישרון לזה. לאחר הסמינר החלה ללמד אומנות בבית הספר היסודי, אך עד מהרה עברה הסבה ונעשתה גננת בקיבוץ. "הדרך של מלכה האס הייתה בסיס חזק לכל הגישה האומנותית לעבודות היצירה של הילדים, וזה השפיע גם עליי". העבודה בגן סיפקה אותה ומילאה אותה, והציור שוב נזנח.
בשנת 95', לאחר הקמת בית הספר היסודי האזורי וניהולו, עברה אשכול־גורן לעבוד במועצה בניהול בתי הספר האזוריים. היא יזמה ותמכה בתוכניות העשרה - באומנות, במוזיקה, בקשר עם מוזיאונים - אף שלא ציירה בעצמה. כשפרשה לגמלאות כעבור עשר שנים, שוב מצאה את עצמה בצומת דרכים. "מה אני עושה עם עצמי? לא היה מובן מאליו שהכיוון הוא ציור. הייתי צריכה להתחיל מהתחלה ולבחור בזה. החלטתי לנסות ולחזור לעולם הציור. התחלתי ללמוד בעין הוד אצל פרנסין לסרי, עד שלפני שלוש שנים פרנסין אמרה לי שזהו, מספיק, שהגיע הזמן שאצא לדרך שלי".
לאשכול־גורן עלה רעיון: להתחיל לצייר בסדנה במתחם סדנאות האומנים בעין כרמל, ושזו תהיה סדנה שיתופית שבה יעבדו יחד מספר ציירות. הרעיון היה מקום שאפשר ליצור בו, לעזור זו לזו, לתמוך ולעודד, ובהשראתה של אותה מורה מכיתה ו' - לעבוד בחומרי יצירה טובים, מתוך אמונה שמההתנסות יצמח הניסיון ותתפתח היכולת.
יש התעוררות מחודשת בכל הסדנאות סביב. המקום חידש את המסורת של פתיחת המתחם בשבת הראשונה בכל חודש, ויש תחושה של קשר בין האומנים. "זה נותן הרבה כוחות. בעבודה באומנות את נמצאת לבד. יש כאלה שאוהבים את זה. אני מאמינה בשיתוף". ערך השיתוף אינו נשמר לסדנה בלבד. יש לו בעיניה חשיבות גדולה לחיזוק הקשר בין אנשי הקיבוץ לסדנאות האומנים.
"לעין כרמל יש כמה אבני בסיס, ואחת מהן היא סדנאות האומנים, מקום שיתופי שבאים אליו אנשים ממקומות אחרים. אנחנו נפתחים אל העולם, ומביאים את העולם אלינו. זה נותן ערך נוסף לקיבוץ". אומנם יש לה חדר עבודה בבית, אך היא מעדיפה ליצור בסדנה.
"כשאני מציירת ועובדת, אני נכנסת למקומות הכי פנימיים, אישיים ונוגעים. נוגעים בכאב וגם בשמחה", מספרת אשכול־גורן, שאיבדה לפני כעשרים שנה את בנה הצעיר אסף, שחלה בסרטן. "ויש גם שמחות - משפחה, שלושה בנים, שישה נכדים והרבה רעיונות ותקוות. הרגשות שמתעוררים, הסיפוק והמבקרים שנהנים להיכנס ולהציץ בציורים - זה דבר עצום עבורי".
מחסן אוצרות
לאחרונה נחנכה במתחם "תיבת נוח" - תיבה לזיכרונות מימי הקמת הקיבוץ. המקום התחיל כמחסן התרבות של נוח להב ואפסן את התפאורות, את האביזרים ואת הציוד של חגי המשק, של הצגות הבר מצווה ושל חגי המחזור. שאר הפריטים הצטרפו לאחר מכן.
"נוח לא היה אספן", מספרת ורדה להב, אלמנתו. "הוא עבר ליד המזכירות וראה לנגד עיניו ארגזים ובהם פנקסי החבר האלה", היא מצביעה על לוח שעליו מחוברים זה מעל זה פנקסי החבר האדומים של מפא"י, אותם הפך למיצג. "זה הרגע שבו התחיל לאסוף את החפצים, להנציח עולם שהלך ונעלם. מאז החלו להגיע אליו הפריטים הישנים של דור מייסדי הקיבוץ: מזוודות עץ שעלו מפולין עם משפחת גורביץ'; כיסא הנקה שניסרו וחיברו זילברמן וטורוביץ לטובת האימהות המניקות; מנשאי האוכל בשלוש קומות; קופסאות העוגיות מפח של האימהות לבקוביץ ופרסוב, שהיו מאופסנות למעלה בארון הרחק מהישג ידם של הילדים; ספסלי העץ שעליהם היו מסתופפים בסדר פסח בחדר האוכל הישן; המסרטה שהקרינה על המסך הגדול בדשא; המאזניים שעליהם השכיבה מלכה זמיר, המטפלת מהאגדות (תינוק ביד אחת, מגב ביד שנייה), את התינוקות בכל יום לבדוק בכמה גרם עלו, או חס וחלילה ירדו.
המחסן הישן צבר חפצים ואבק ונראה כמערת אלדין המלאה באוצרות. בתמיכת הקיבוץ קיבלה עליה ורדה את שיפוץ המקום, ניקתה את האבק, זרקה, מיינה ודאגה לתת כבוד לחפצים, ובעצם את הכבוד המגיע לדור המייסדים.
'תיבת נוח' , זיכרון לנוח, לקיבוץ, לחפצים ואנשים שהיו ואינם.
קפה חזק וטווס
אז אחרי סיבוב לנשמה במתחם, בין אומנים מוכשרים ששמחים לפתוח את דלתם, לטווסים שמציגים לראווה את זנבם, צריך גם משהו קטן לפה. לא תצטרכו לחפש הרבה. במקום שבו היה בעבר קפה נוח - מקום מפגש לאומנים ולפלברה - נפתח קפה זהרה. יפתח דרי, בן הקיבוץ המנהל את המקום, מספר שהקפה בבעלות שלושה שותפים - אסף, מהבעלים של פועה המיתולוגי בשוק הפשפשים, ועוד שני איציקים שפגש בעבודתו שם. השלושה רצו לפתוח מקום באזור חיפה ומצאו את מבוקשם כאן - במקום מלא הקסם בלב הסדנאות.
בית הקפה צמחוני, עם אופציה למנות טבעוניות, ופתוח בכל ימות השבוע. בחודשי הקיץ התקיימו בימי רביעי הופעות מוזיקה חיה, ויש חשיבה לחמם את חודשי החורף בערבי תרבות והרצאות. מומלץ: מנת אורז עם קארי ולקינוח עוגת שמרים.
