700 אלף שקלים תבעו בני זוג תושבי זיקים שביקשו לבנות את ביתם בשכונת ההרחבה של הקיבוץ, ולשם כך התקשרו עם קבלן בהסכם למתן שירותי בנייה וביצוע עבודות פיתוח ותשתיות.
בית המשפט לא יכול להסכים לסרבול דיוני. זיקים, צילום: אביב לשםבית המשפט לא יכול להסכים לסרבול דיוני. זיקים, צילום: אביב לשם
בית המשפט לא יכול להסכים לסרבול דיוני. זיקים, צילום: אביב לשם
(בית המשפט לא יכול להסכים לסרבול דיוני. זיקים, צילום: אביב לשם)
הסכם נוסף הם חתמו עם הקיבוץ, ובו קיבלו על עצמם התחייבויות הנוגעות למעמדם כתושבי שכונת הרחבה. הסכם אחר שעליו הם חתמו הוא הסכם הצטרפות, בינם לבין מתיישבי זיקים - אגודה להתיישבות קהילתית.
בתביעה שהגישו התובעים כנגד הקבלן, הקיבוץ והמועצה האזורית, הם טענו שהוטעו לחשוב שהם חייבים לבנות את ביתם באמצעות הקבלן, בעוד שבפועל עמדה להם הזכות להתקשר עִמו בהסכם הפיתוח הסביבתי בלבד, ואת הבית יכלו לבנות בעצמם ולחסוך עלויות תקורה שונות.
בתביעה כנגד הקבלן והקיבוץ הם תבעו את הפרשי העלויות של בניית הבית, של ליקויי הבנייה למיניהם ושל גביית היתר בסעיף עבודות פיתוח.
בהליך מוקדם דחתה השופטת ריבה ניב מבית משפט השלום בתל אביב את בקשת הנתבעים לעכב את ההליכים ולעבור להליכי בוררות, בין השאר בנימוק שכשמוגשת תביעה כנגד מספר נתבעים, שלא כולם מחויבים במנגנון בוררות, אין מפצלים את הדיון, הן מטעמי יעילות והן מהחשש להחלטות סותרות בשני ההליכים.
השופטת הסבירה כי בעוד שבשני הסכמים מועברים חילוקי הדעות לבוררות אצל רשם האגודות השיתופיות, הרי הסכם הבנייה מפנה מחלוקות הנוגעות לסכסוכי בנייה לבורר שהוא מהנדס.
"בית המשפט אינו יכול להסכים לסרבול דיוני כזה", אמרה השופטת. "האכסניה הנכונה לבירור טענות התובעים בעילה של הטעיה, של הפרת הסכם או של ליקויי בנייה היא בית המשפט העוסק בתביעות מסוג זה כדבר שבשגרה".
ההליך התקדם, והצדדים החלו להגיש את עדויותיהם ואת ראיותיהם לבית המשפט במועדים שנקבעו.
לאחרונה, לאחר שהגישו התובעים שמונה תצהירים ושלוש חוות דעת, הם ביקשו להוסיף ראיות, ולהציג לבית המשפט תמלילים של שיחות מוקלטות שערך התובע: שיחה עם עורך הדין שאימת מטעם הקיבוץ את חתימות המשתכנים על מסמכים שהוגשו למנהל, שיחה עם הקבלן הראשון שביצע את עבודות הפיתוח בהרחבה, ושיחה נוספת עם מהנדס המועצה, הנוגעת לעבודות הפיתוח בהרחבה.
לדבריהם, היה בכך כדי לסייע להגיע לחקר האמת. הקיבוץ התנגד ואמר שדבר לא מנע מהתובעים לנהל את השיחות ולהקליט אותן לפני כן, וכי קבלת הבקשה תרחיב את זירת המחלוקת ותיצור דחיות.
השופטת רונית פינצ'וק־אלט הסבירה שתפקידו של בית המשפט הוא להגיע לחקר האמת, ותפקידם של הצדדים להביא את כל העובדות שבשליטתם במועד בהתאם לסדרי הדין, כדי שתהיה לכל הצדדים האפשרות להתמודד עם עובדות אלו.
"סדרי הדין מאפשרים גם הבאת ראיות שלא היו בידיעת הצדדים, ולא יכלו להיות בידיעת הצדדים, ושנודעו להם בשלב מאוחר. אולם אפשרות זו לא ניתנה כדי שצד יגיש ראיות כחפצו ויביא, שלא מסיבות בעלות משקל שאינן תלויות בו, לדחייה בשמיעת ראיות שנקבעה זמן רב מראש".
מדובר בשיחות של התובע עם צדדים שלישיים. התובע היה יכול ליזום את השיחות שהוקלטו על ידו בכל עת ולא לגרום לדחיית מועדים שנקבעו מראש. מאחר שהדוברים בשיחות אינם בעלי הדין בתביעה, יהיה צורך לזמנם לעדות. הדבר יגרור בקשה לדחייה של הנתבעים, גם כדי שיוכלו להביא ראיות נוספות מטעמם.
השופטת דחתה את הבקשה להוספת הראיות, וחייבה את התובעים לשלם לכל אחד מהנתבעים 1,500 שקלים הוצאות משפט.