200 אלף שקלים תבעו בני זוג שמועמדותם לקליטה לחברות בדפנה נדחתה לאחר שהיו תושבים בקיבוץ במשך 12 שנה. באמצעות עו"ד סמדר וינברג הם דרשו מהקיבוץ ומשלושה חברים בוועדת הקבלה לפצותם על נזקים שנגרמו להם בהיעדר המלצת הוועדה לקבלם.
לטענתם, שיקולים אישיים, זרים ופסולים, וכן ניגוד עניינים בין חברי הוועדה, עמדו ביסוד דחיית בקשתם. הם סיפרו כי לא עלה בידם לקבל את המסמכים הנוגעים לתוצאות האבחונים או המבחנים, או כל החלטה מנומקת אחרת כדי לטהר את שמם ולהשלים את הליכי הערעור על דחיית קבלתם.
לדבריהם, התנהלות הנתבעים כלפיהם הייתה צו גירוש פומבי ואות קין שהוטל בהם, שממנו השתמע כי מדובר במשפחה פסולה לקליטה, והיה עליהם "להתמודד נגד מכונת המלחמה הקיבוצית שפעלה להשחית את שמם הטוב על לא עוול בכפם מתוך תאוות הנקם האישית של חברי הוועדה".
הנושא שקיבל הד בעלוני הקיבוץ היה לדבריהם פרסום לשון הרע. הם נפגעו מהאירועים, חוו משבר בריאותי ונפשי קשה, ונזקקו לטיפול רפואי. לאחר שנתיים, על פי תיאור התובעים, הם עברו להתגורר בקיבוץ הגושרים, התקבלו לחברות, והחלו לבנות שם את ביתם.
הקיבוץ זכאי לבחור את חבריו
הנתבעים, באמצעות עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות'), הסבירו שההחלטה שלא לקבל למועמדות את התובעים התבססה על תוצאות אבחון שנערך להם במכון המתמחה בכך (הם קיבלו ציון נמוך, שלגביו נקבע מראש שלא יאפשר קליטה של תושבים).
לדברי הקיבוץ, ההחלטה על אי־קבלתם לא הייתה נגועה בניגוד אינטרסים או בפגם אחר, וחברי הוועדה נימקו את החלטתם באופן מלא. הקיבוץ פעל על פי אמות מידה שהותוו מראש והיו ידועות לתובעים, שהסכימו לתהליך, למידת החשיפה, למבוכה ולחוסר הנעימות הכרוכים בו.
הקיבוץ, הדגישו הנתבעים, זכאי לבחור את חבריו החולקים את משאביו, והתובעים ידעו שקבלתם לחברות אינה מובטחת. נוסף על כך דחה הקיבוץ את טענות לשון הרע שיוחסו לו, ואמר שאין מקום לבקש מהנתבעים לפרסם התנצלות על כך שעמדו על המשמר.
השופטת מיכל ברלינר־לוי מבית משפט השלום בצפת, הסבירה כי לפי פקודת האגודות השיתופיות על כל אגודה לקבוע בתקנונה את תנאי קבלתם של חברים ואת שיטת בחירתם. יש תחום רחב ביותר של שיקול דעת לחברי האגודה לבחור מי יצטרף אליהם ומי לא. ההתערבות בהחלטותיה של אגודה שיתופית בדבר קבלת חברים לשורותיה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד.
"שיקול דעתה וסמכותה של ועדת הקבלה בהליכי המיון", מתארת השופטת, "כמו גם ניהול הליכי הערעור בפני ועד ההנהלה, עוגנו בטופס הרשמה מוקדמת לקליטה לחברות, שעליו חתמו התובעים בהסכמתם המפורשת מראש.
"הם לא פעלו במועד למיצוי זכויותיהם באופן מספק לשם הבאת עניינם בפני האסיפה הכללית, לערער למינהל מקרקעי ישראל או לנקוט הליך שיכפה על הקיבוץ את קבלתם. אילו אכן תמכו רבים מחברי הקיבוץ בעמדת התובעים, כטענתם", תמהה השופטת, "מדוע הם לא נעזרו בהם כדי להביא את עניינם בפני האסיפה הכללית בצינורות המקובלים על פי התקנון?
"שעה שבסיום שלב האבחונים החליטה ועדת הקבלה שלא להמליץ על מועמדותם של התובעים כחברים בקיבוץ", קבעה השופטת, "ומשערעורם בפני ועד ההנהלה נדחה, והם לא עמדו על הבאת עניינם בפני האסיפה הכללית, לא נפל פגם מהותי בהתנהלות הקיבוץ".
השופטת דחתה את הטענה בדבר שיקולים זרים של חלק מחברי הוועדה, שנבעו לטענת התובעים מהיכרות קודמת עימם ומחילוקי דעות אישיים. "מדובר בקהילה קטנה ואינטימית שבה התגוררו התובעים במשך 12 שנים", אמרה השופטת, "והיכרות עם חברי הוועדה הייתה בלתי נמנעת. הדעת נותנת שלרבים מחברי הקיבוץ היכרות קודמת כלשהי עם התובעים, באופן שכל חבר ועדה חלופי יכול היה להיות חשוף לטענות בקשר לאינטראקציה עם התובעים במשך השנים".
עוד התייחסה השופטת לטענת התובעים, שלפיה לא קיימה ועדת הקבלה את חובת ההנמקה להמלצתה בדבר דחיית מועמדותם. "הליך קבלתו של מועמד לחברות באגודה הוא שלב טרום חוזי של משא ומתן לקראת כריתת חוזה, וחלים עליו העקרונות החוזיים הכלליים", הסבירה השופטת.
"תקנון הקיבוץ קובע שהקיבוץ רשאי לפי שיקול דעתו הבלעדי לקבל את המבקש כמועמד או לדחותו מבלי שיהיה חייב לנמק את החלטתו. עם זאת, ועל אף האמור בתקנון בדבר היעדר חובת הנמקה של החלטה העוסקת בקבלה או בדחיית מועמד, הכירה הפסיקה לא אחת בחובת הנמקה של אגודה שיתופית, כשמדובר בגוף בעל מאפיינים ציבוריים מובהקים. כאן נומקה הדחייה של התובעים בתוצאות האבחון, בציון שקיבלו ובראיונות הקבלה".
הגם שלדעת השופטת היה מקום להנמקה נרחבת יותר, היא מציינת שהתובעים הסכימו מראש לכל שלביו של תהליך הקבלה, לרבות עניין היעדר ההנמקה, ובחרו שלא לקבול על כך. משכך, היא פוסקת שלא נפל כאן פגם מהותי המקים להם זכות לפיצוי.
התובעים קבלו על כך שאין לקיבוץ פריווילגיה לקבל החלטות כרצונו, שכן מדובר בשיוך אדמות מדינה, וכי על בתי המשפט להתערב בהחלטות הקיבוץ הכרוכות בקבלת זכויות בחלקת מגורים. השופטת הסבירה שהזכויות והחובות של הנקלטים חדשים הם מול הקיבוץ, ולא מול הרשות.
"עסקאות שיוך", אומרת השופטת, "מבוצעות בקיבוצים מכוח הזיקה שבין החברות בקיבוץ לזכות לשיוך דירה". היא דחתה את טענות התובעים, ואמרה שלא מתקיים כאן תיקון מס' 8 לפקודת האגודות השיתופיות (שחל רק בהקצאת זכויות בהרחבות של קיבוצים, מושבים, וכולי). מנגנון הקבלה למושבים וליישובים קהילתיים שונה מהליכי הקבלה לחברות בקיבוץ.
עוד סוברת השופטת שהפרסום בעלון - שלפיו הנהלת הקהילה מקבלת את החלטת ועדת הקבלה שלא לדון באישור חברותם של התובעים באסיפה - אינו עולה בגדר לשון הרע. זאת ועוד, קבלת התובעים לחברות בקיבוץ אחר נוטלת את העוקץ מטענותיהם בדבר שמועות לגביהם שנפוצו ביישובי הגליל. אף אם היה בכך משום פרסום, לפי חוק לשון הרע היו עומדות לקיבוץ הגנת אמת בפרסום וכן הגנת תום הלב, מוסיפה השופטת.
סוף דבר, השופטת דחתה את כלל טענות התובעים. "החלטת ועדת הקבלה התבססה על טעמים ענייניים וסבירים, כשמורכבות התהליך והשלכותיו היו ידועות לתובעים מראש", אמרה השופטת. "עם זאת אני מבינה ללב התובעים. נגרמה להם עוגמת נפש, בייחוד לנוכח אכזבתם בהתחשב בכך שהיו תושבים בקיבוץ במשך שנים ארוכות".
לדברי השופטת, נכון היה שהקיבוץ, בנסיבות המיוחדות הללו, היה נוהג ברגישות רבה יותר והיה משתפם בשיקולי הדחייה ובאי־הבאת עניינם לאסיפה. משכך, היא לא חייבה את התובעים בהוצאות המשפט של הקיבוץ.