צילום: אלעד שריגצילום: אלעד שריג
צילום: אלעד שריג
(צילום: אלעד שריג)
מתחילת שנות השישים ועד ראשית שנות התשעים שימש בניין של שלוש קומות ברחוב סוטין 27 בתל אביב כבית המשרדים של תנועת הקיבוץ המאוחד והוצאת הספרים שלו. לאחר איחוד התנועות הקיבוציות ועזיבת הקיבוצניקים את הבניין לטובת בית התנועה המאוחדת ברחוב לאונרדו דה־וינצ'י, הפך הבית בסוטין לבית משרדים. בשנת 2009 הוא נהרס כליל, ועל חורבותיו הוקם מגדל מגורים אימתני. ספק רב עם פעילי התנועה של הימים ההם ידעו על שום מה ועל שם מה נקראו הרחוב והגן לצידו סוטין.
הצייר חיים סוטין - שעל שמו נקראים רחובות גם בפתח תקווה ובחיפה - לא ביקר מעודו בארץ, ולבטח לא היה ציוני או יהודי מאמין. נוסף על כך הוא נחשב כל השנים "אמן של אומנים", ומרבית עבודותיו הקאנוניות מתמקדות בציורי שוורים ועופות שחוטים ומדממים התלויים על אנקול.
הבדים הגדולים שהוציא תחת ידיו הצייר שנולד ברוסיה ונפטר בגיל 50 בפריז, מוערכים במיליוני דולרים ומוצגים במוזיאונים מובילים בעולם. אומנם לקירות המשכן לאומנות בעין חרוד הם לא הגיעו, מפאת עלויות הביטוח מרקיעות השחקים הנדרשות לניודם, אבל כן הגיעו 18 ציורי דיוקנאות, נופים ובעלי חיים קטני ממדים אחר ביתור גופם, וכעת הם מאכלסים את החלל העליון של המשכן הצפוני למשך החודשים הקרובים.
צילום: באדיבות המשכן לאומנותצילום: באדיבות המשכן לאומנות
צילום: באדיבות המשכן לאומנות
(צילום: באדיבות המשכן לאומנות)
עד כמה שיישמע הדבר מוזר, מדובר בתערוכה הראשונה של מקבץ ציורי חיים סוטין בישראל, "נפש עירומה - חיים סוטין והאומנות הישראלית" הוא השם שניתן לה. העבודות יקרות הערך של אחד החשובים בציירי המאה ה־20 שהשפיעו על האומנים הישראלים, נאספו ממוזיאון ישראל, ממוזיאון תל אביב ומאוספים פרטיים בארץ ובעולם.
לצד ה"סוטינים" המיוסרים והקודרים המצויים כל העת על מפתן הבלימה, מוצגים ציורים של חיים אתר ז"ל, ממייסדי עין חרוד, שהיה בעל החזון ומייסד משכן האומנות. עבודותיו של אתר מתכתבות עם אלו של סוטין אף על פי שהשניים לא נפגשו מעולם. בחלל המסד של המשכן מוצגות יצירותיהם של כארבעים אומנים צעירים וותיקים, חלקם כבר אינם בין החיים. גם הם, בדרכם המשולחת, יצרו דימויים של נפש סוערת, פגיעה וחשופה המשדרת חרדה קיומית.
התערוכה מוצגת כחלק מחגיגות השמונים למשכן האומנות בעין חרוד, וקדמו לה שתי תערוכות מחווה למשכן ולאומנים שהציגו בו לאורך השנים. את מה שקורה במשכן עצמו מאז שהושקה התערוכה של סוטין, אתר ואומני ישראל שיצרו בהשראתם, צריך לראות בעיניים ועדיין לא להאמין. מאות מבקרים צובאים מדי יום ביומו על הפתחים ועל חללי התצוגה, שוהים שעות אחדות במקבץ התערוכות המרשים ואינם יודעים שובע. במשכן הוצבה שמירה 24/7, וכמה מהציורים ניתנים לצפייה רק ממרחק סביר. עלויות ההפקה, אמצעי האבטחה והביטוח מוערכות בכמה מיליוני שקלים, ואלו נתרמו מאנשים ומגופים שונים.
יניב שפירא (יזרעאל), מנהל המשכן והאוצר הראשי שלו, אינו נלאה מלשוטט איתי ברחבי התערוכה, כפי שעשה קודם לכן עם קבוצות מזדמנות, ונדמה כי גם הוא מתקשה להאמין שתערוכה כזו הפכה מדמיון למציאות. "סוטין כותב על עצמו כילד את הדברים הבאים, ונדמה לי שמכאן נובעת האומנות המיוסרת שלו, שרובה ככולה עוסקת בסערת נפש ובצעקה פנימית שלא פרצה החוצה: 'פעם ראיתי את קצב העירייה שוחט עוף ומקיז את דמו', כתב סוטין. 'רציתי לצעוק, אבל למראה פניו העליזות נבלע הקול בגרוני. זעקה זו, אני תמיד מרגיש אותה שם. ניסיתי להשתחרר מהזעקה כשציירתי דיוקן גולמי של המורה שלי, אך לשווא! כשציירתי את פגר השור - גם אז היה זה ניסיון להשתחרר מאותה זעקה. עדיין לא הצלחתי'".
צילום: אלעד שריגצילום: אלעד שריג
צילום: אלעד שריג
(צילום: אלעד שריג)
חייו של סוטין זימנו לו מהמורות רבות שבאו לא אחת לביטוי כואב בציוריו. הוא נולד בכפר סמוך למינסק ברוסיה, בנם העשירי של חייט ושל עקרת בית שהיו עניים מרודים. כשאר הילדים היהודים למד בחדר, ולימים סיפר דברים קשים על ילדותו. סופר עליו שבגיל שבע גנב כלי מטבח כדי לקנות צבעים, ושבגיל 13 היה נוהג לרשום דיוקנאות על פיסות נייר ועל קירות הבתים. אביו התעקש שבנו יהיה חייט או סנדלר, ולא ראה בעין יפה את נטייתו לציור. הילד גדל בודד ומסוגר.
בגיל 16 ביקש לצייר את דיוקנו של יהודי בן כפרו, וספג בשל כך מכות נמרצות. כפיצוי על המכות שקיבל, ובאישור אימו, עזב את העיירה ועבר למינסק, שם החל ללמוד ציור. לאחר שנת לימודים אחת התקבל לאקדמיה לאומנות בווילנה. שלוש שנים למד שם, שנים שבהן סבל עוני ומחסור. סוטין בן העשרים הגיע לפריז ונפגש שם עם ציירים יהודים מוכרים, כגון קיקואין, שגאל ומודיליאני. לאחר זמן גיבש לעצמו גישה אקספרסיוניסטית, ואף נחשב ראש אסכולת פריז. גם בפריז חי חיי מחסור.
מאז ועד מותו נדד סוטין ללא הפסק בין רובעי פריז ומכפר לכפר ברחבי צרפת. הוא צייר מאות ציורים, בעיקר נופים ודיוקנאות. במלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש צרפת בידי הגרמנים, נאלץ לעזוב את ביתו בפריז ולהסתתר במקומות שונים, לעיתים אף ביערות. כיב הקיבה שסבל ממנו החריף בתנאים הקשים שבם חי, ודימום כבד אילץ אותו לבסוף לעזוב את מחבואו, לחזור לפריז ולעבור ניתוח. בסופו של דבר נכנע גופו לחולי, והוא נפטר באוגוסט 1943. הוא נקבר בפריז.
דיוקן של חיים אתר. נכבש בסגנון של אסכולת פריז (צילום: אלעד שריג)דיוקן של חיים אתר. נכבש בסגנון של אסכולת פריז (צילום: אלעד שריג)
דיוקן של חיים אתר. נכבש בסגנון של אסכולת פריז (צילום: אלעד שריג)
(דיוקן של חיים אתר. נכבש בסגנון של אסכולת פריז (צילום: אלעד שריג))
ומדוע יצרת קשר מוזיאלי בין חיים סוטין לחיים אתר? "חיים אתר, שהיה צייר וחבר קיבוץ עין חרוד, נסע פעמיים לפריז - ב־1933 ושוב ב־1937. שם הוא נכבש בסגנון של אסכולת פריז שבראשה עמד סוטין. למיטב ידיעתי לא נפגשו השניים, אבל הציורים של אתר משהותו בפריז התחקו ממש אחר תמונות העופות השחוטים של סוטין והדיוקנאות שלו, שהיו סוערים ומדושני צבע. בתערוכה אנחנו מציגים קיר גדול של עבודות פגרי חיות של אתר, אולי כפיצוי על אלו החסרים של סוטין, ובמקביל - דיוקנים שיצרו השניים ואשר יש להם זיקה צבעונית דומה. עם אתר אנחנו סוגרים מעגל של הקשר לסוטין ולמשכן שאתר היה המייסד שלו".
תערוכת האומנים הישראליים שהיו ועודם מושפעים מסוטין, מתמודדת לדברי האוצרת ד"ר גולדמן־אידה עם פחדים ועם המתחים הפנימיים תוך כדי החייאת סיוטים.
תקצר היריעה מלתאר את שלל העבודות המוצגות בתערוכה, אבל ניתן לסכם שבמשכן האומנות בעין חרוד, הקרוי על שמו של חיים אתר, נושבת בשבועות האחרונים רוח קדים עזה, ומאות רבות של מבקרים נוהים אחריה בצימאון גדול.
"נפש עירומה - חיים סוטין והאומנות הישראלית" נעילה: 21.3