המבט הראשון מתעתע. המראה מאיים לכלוא את העיניים בתוך מלכודת דבש מרהיבה. קירות כחולים, דשא סינתטי ירוק וזרחני, מחנה אוהלים צבעוני ומזמין, צעצועים פגומים ועשרות בובות בד עקודות על מוטות ממלאים את חלל הגלריה לאומנות ישראלית במרכז ההנצחה קריית טבעון, המאכלס בימים אלו את התערוכה "שומרת לילה, בואי לגן תכלת".
רק במבט שני ושלישי נגלים לעין הנפעמת - ולא פחות מכך המזועזעת - בגדי תינוקות נטולי גוף שמהווים את יריעות האוהלים, פעוטות חסרי פנים, משפטים החוזרים כמנטרה על חוויות ילדות מאמללות ("חיכיתי־חיכיתי, בכיתי־בכיתי, ומי לא בא") ואין־ספור רקמות, תפירות, סריגות, וקשירות המעידות אומנם על עבודה נשית רכה ועמלנית, אבל יוצרות למעשה עולם ילדי מסויט ואלים.
היוצרת, אדוה דרורי (44), בת קיבוץ שריד ואומנית רב־תחומית, עוסקת למחייתה בטיפול תרפויטי באומנות ובמשחק לילדים ולהורים. את הקיבוץ עזבה בגיל 24, וכיום היא מתגוררת ביפו עם בן זוגה עידו. דרורי מקדישה את מרבית תערוכותיה לחוויית הלינה המשותפת, נוסף על מיצבים פוליטיים שיצרה.
בעבודה האומנותית הראשונה שלה, אי־אז בשנת 2000, היא טיגנה בובות אל מול הקהל. ריח הפלסטיק השרוף התלווה למראה המתעוות של הבובות חסרות הישע. בתערוכת 'הלינה המשותפת' שאצרה טלי תמיר בשנת 2005 היא הטילה 400 בובות מדממות ורעולות עיניים שיצרה מבדי לבד לתוך ערימת כותנה בגובה חמישה מטר. בין לבין הציגה תערוכות יחיד על הנושא שאינו מרפה ממנה גם כיום, תערוכות אשר זכו לשמות כמו 'דמעות אדומות ופצעים לבנים'; 'ילדה צבע אדום'; 'בית הבובות'; 'רוקמת ביוגרפיה'.
על התערוכה הנוכחית מעידה האוצרת מיכל שכנאי־יעקבי (בת קיבוץ יפעת), שהיא "מרחב טורד מנוחה - מעצם חומריו, השימוש שנעשה בהם, וההקשרים שהם מעלים - חוויות של יתמות, פליטות ועזובה". אותו מרחב יצירתי, לדברי שכנאי יעקבי, מנסה באופן כמעט שמאני ובאמצעות איחוי ותפירה לאחות את הקרעים.
"תערוכתה של דרורי", מוסיפה וכותבת האוצרת, בת האזור ובעצמה בוגרת הלינה המשותפת, "מהווה גם סגירת מעגל עם חזרתה לתערוכת יחיד בטבעון. דרורי מבקשת לחזור לספר את הסיפור שלה כאן, במקום המשקיף על נוף ילדותה; לפתח את הדיון הכואב עם הקהילה המקומית, חברי קיבוצה, תושבי העמק והאזור; לחדד את השיח מתוך צער, מתוך כאב ומתוך געגוע. דרורי אורגת ותופרת נרטיב ביוגרפי פרטי, אך גם לאומי־קיבוצי. למרות מלאכת התפירה הקדחתנית והעבודה הסיזיפית, נשאר הנרטיב בסופו של דבר פרום". בשבתות מארחת דרורי בתערוכה הורים וילדים, ויחד הם מטליאים בגדי תינוקות ומתרוצצים בחלל הקרנבלי למראית עין. יש הכותבים את חוויות הלינה המשותפת שלהם במחברות המיועדות לכך. לא מעטים אף מזילים דמעות לנוכח המיצב.
חוויית הביקור בתערוכה שלך אינה פשוטה, ודאי לא עבור מי שגדל בלינה המשותפת של המאה הקודמת.
"ועדיין התערוכה הנוכחית רכה ומזמינה יותר מאלו שקדמו לה. היא אינטראקטיבית באופייה, וילדים שמגיעים לכאן אוהבים להיכנס לאוהלים ולגעת בעבודות. גם אצלי הייתה רדוקציה (הנמכה) ביחס לחוויית הילדות בכלל והלינה המשותפת בפרט. בשבתות אנחנו לוקחים בובות בצבע תכלת ותופרים להן בגדים, מעניקים להן זהות. גם אני כילדה שהייתה קצת דחויה וביישנית רציתי לגבש זהות משלי, ולכן לבשתי בגדים צבעוניים שתפרה לי סבתי מצד אִמי. היא גרה בעיר ולא ממש הלכה על הקו של התלבושת האחידה של בני הקיבוץ".
דרורי זוכרת גם חוויות טובות מהילדות המוקדמת ומהנעורים בקיבוץ, עם מעשי משובה רבים וחופש יחסי בתוך החברה השמרנית. "אבל ישנם מקומות לא מודעים שאולי השפיעו על מה ועל איך שאני עושה. עד גיל שלוש אין זיכרון כידוע, אבל סביר להניח שכתינוקת בת שבועיים שנלקחת מהוריה לבית התינוקות גם לשעות הלילה, זה היה עבורי ועבור בני הקבוצה שלי טראומטי וקשה. כנראה שהיו דברים שהיו לא פשוטים ולא נעימים".
גן תכלת באמת היה קיים?
"ועוד איך היה קיים. גדלנו בו. המשפט הזה על שומרת הלילה אינו מומצא. היינו עומדים מול מערכת הכריזה בגן ומבקשים מהשומרת להגיע. לא תמיד זה קרה. היו גם כאלו שהעדיפו לא לקרוא, מחשש שיגיע שומר לילה שלא בטחו בו או שלא סמכו עליו. יש סצנת פתיחה בסרט 'אדמה משוגעת' שבה רואים את הרמקול ושומעים בכי של תינוקות. ראיתי את הסרט כמה וכמה פעמים, ובכל פעם מיררתי בבכי.
"במסגרת העבודה על התערוכה ישבתי במשך שלושה שבועות בארכיון שריד ואספתי חומר על הלינה המשותפת. מצאתי מחברות שבהן כתבו שומרות הלילה, פתקים שהורים כתבו לילדים ולשומרת, תקנוני אימהות. היה לא פשוט לעיין בכל זה. מצאתי למשל פתק שנכתב בו 'הרמקולים לא עובדים כבר מספר ימים וצריך לתקנם'. תאר לך תינוק או ילד שבוכה ואיש לא מגיע לבדוק מדוע ולמה. חושבים שהכול בסדר כי אין קולות בכי ברמקול. זה מזעזע".
איזו מין ילדה היית?
"ילדה דחויה עם נזלת כרונית, שגם נתנה לי את כינוי החיבה 'המנוזלת'. צחקו עליי לא מעט, ואני הייתי מופנמת וביישנית. רק שתי מטפלות נתנו לי ביטחון ושמרו עליי מפני השאר, נוסף על אבא שלי שהיה נוהג לישון ליד המיטה שלי או במסדרון של הקומונה. הייתי נרגעת רק כשראיתי את הרגליים שלו במסדרון. מגיל צעיר מאוד הייתי ילדה יוצרת ואומנותית, וזה מה שהציל אותי.
ואיך מגיבים אלו שגדלו איתך?
"בני הכיתה והחברים שביקרו בתערוכה הודו שידעתי לבטא גם את החרדות שלהם. כל מי שמגיע לתערוכה ויש לו הקשר קיבוצי כלשהו, מתחיל לשפוך את חוויית הילדות שלו. אני מודעת לטענה המושמעת שלפיה הלינה המשותפת כבר נשחקה וטופלה עד דק, אבל המציאות היא אחרת. אנשים מספרים גם לאחר שנים את מה שעבר עליהם בתוך המעבדה האנושית והבלתי אנושית הזאת, ומזדהים עם גילויים של אחרים".
התערוכה "שומרת לילה, בואי לגן תכלת" מוצגת בגלריה לאומנות ישראלית במרכז ההנצחה קריית טבעון. בכל שבת מתקיים מפגש עם האומנית נוסף על העבודה המשותפת.
נעילה: 22.12
