בעשר השנים האחרונות לחייו הסתגר בביתו יורם קליינר, חבר בית קשת ואומן מיוסר. בלילות היה חומק מביתו, צועד לסטודיו ושוהה בו שעות רבות. רק שם, הרחק מעיני הציבור ובני המשפחה, היה מצייר ללא לאות מאות רישומים שאופיים גרוטסקי, סוריאליסטי, חידתי ולא מפוענח.
ברקע הדמויות - שחלקן שורטטו על ידו בחסכנות וחלקן בדחיסות גדולה ונטולת נשימה, מלֻוות לעיתים בכתב ג'יבריש צפוף - עמדה מסכת חיים קשה של ילדות בתקופת השואה, במסתור בבית איכרים, בתנאים קשים ובבדידות בין חיות המשק שאירחו לו לחברה.
בסוף האביב של שנת 1993, באותו הסטודיו שבו מצא נחמה לכאבי הנפש שלא הרפו, שלח יורם (אלברט) קליינר יד בנפשו. בן 59 היה במותו. הוא הניח שני בנים ובת, ואת ציפי אשתו, המתגוררת בקיבוץ ושומרת מכל משמר על עיזבונו האומנותי.
בשבת שעברה, יותר מ־25 שנה לאחר לכתו, נפתחה בגלריה לאומנות של לוחמי הגטאות התערוכה "דמויות לא דמויות", באצירת ענת גטניו, ובה מוצגים לראשונה כמה עשרות מציוריו של קליינר. שם התערוכה נלקח ממשפט שאמר האומן משה קופפרמן ז"ל על גוף עבודתו של הצייר מבית קשת: "הדפים אינם גדולים, והם מולאו בקפדנות - בקו מדויק, אחיד ונקי, בשרשרות של צורות ודמויות, או דמויות־לא־דמויות".
יצירותיו היחידות של קליינר שאותן חשף לקהל הרחב היו איוריו לספר הילדים "זרעים של מסטיק" מאת לאה נאור, ו"מעשה בתרנגולי הודו" מאת יפרח חביב, שהיה גם הוא חבר בית קשת. בתוך קיבוצו קישטו ציוריו את אירועי החגים והופיעו בעלון הקיבוץ.
יורם קליינר נולד בשם אלברט בשנת 1934 בצרפת, בן יחיד להוריו הקומוניסטים שנמלטו לשם מפולין. במלחמת העולם השנייה הסתתרה המשפחה במרתף הבניין, והשכנים הנוצרים גוננו עליה ודאגו לכל מחסורה, עד שאב המשפחה נלקח מהם למחנה עבודה וממנו נשלח למחנה השמדה. האם ובנה בן החמש נדדו ממקום מסתור אחד למשנהו, בחרדה ובמצוקה כלכלית קשה.
לאחר זמן נלקח קליינר למנזר, ומשם - תמורת תשלום - עבר להתגורר בבית משפחה כפרית באזור שלא היה בשליטת הנאצים. אותה משפחה העבידה אותו בפרך והלינה אותו בין חיות המשק. לאחר שהסתיימה המלחמה שבה האם ולקחה את בנה. הנער הצעיר לא חזר למסלול הלימודים, ותחת זאת הצטרף לתנועת נוער ציונית ובמסגרתה עלה בשנת 1955 לבית קשת.
בקיבוץ הכיר את ציפי, ילידת ארגנטינה, ואיתה הקים משפחה. שנים רבות עסק קליינר בעבודות שונות בקיבוץ, כמו ביקש להשיל מעליו את זהותו הגלותית. רק בשנים מאוחרות יותר עלו בו זיכרונות הילדות והנעורים של תקופת השואה. הוא החל לשקוע לתוך עצמו, אל חלל מבודד שרק היצירה שימשה בו מפלט מהכאב וממצוקות הנפש. הוא נפרד מהעולם מבלי להשאיר אחריו מכתב או סימן כלשהו להחלטה הגורלית שקיבל.
להגשים חלום
את הגלריה בלוחמי הגטאות פקדתי עוד בזמן תליית העבודות, יומיים לפני הפתיחה הרשמית, כדי להבין מהאוצרת ענת גטניו כיצד התגבשה התערוכה יוצאת הדופן הזו. גטניו סיפרה לי על יעל רז־איתן, בת דודתו של בן זוגה פלג, מתושבי שכונת ההרחבה של בית קשת. לאחר שנפשה נקשרה בזו של ציפי, אלמנתו של קליינר, היא חלמה להציג תערוכה של הציורים שהשאיר אחריו.
"יעל נפטרה לפני שנתיים ממחלה קשה ולא זכתה להגשים את החלום. מיכל, אמהּ של יעל, פנתה אליי לפני כשנה וביקשה שאקבל עליי את ההפקה ואת האוצרוּת של התערוכה. מייד השבתי בחיוב. היצירה של יורם - המוגדרת 'אאוטסיידרית' אבל מעידה על כישרון מדהים - שבתה את ליבי. ביקרתי את ציפי בביתה שבקיבוץ, וראיתי מאות עבודות ספונות במגירות. התחלתי למיין את החומר. סייעה לי בכך רחל מנשה־דר, אומנית קרמיקה. לאחר זמן פניתי למיכל הורוביץ, מנהלת ואוצרת הגלריה של לוחמי הגטאות והיא נענתה ברצון".
איך זה שעד עכשיו לא זכו הציורים לצאת מהמגירות ולהיות מוצגים?
"מדובר באומן שלא חשף את ציוריו בפני איש ולא רצה להציג אותם. הוא שמר בקנאות על הפרטיות שלהם ושלו. הוא יצר במשך השנים רישומים לעלון הקיבוץ, תפאורות וקישוטי חגים. משה קופפרמן, שהכיר אותו מסדנאות האומנים של הקיבוץ המאוחד, כתב לאחר מותו כי מדובר בציורים נפלאים שראוי להציגם, אבל בכך זה הסתיים".
ומה עבר על קליינר בקיבוץ לצד העשייה האומנותית?
"הוא עבד, תפקד רגיל לכאורה והקים משפחה נהדרת. אהבו והעריכו אותו אף על פי שהיה מופנם ומעט מסתגר. אבל לקראת גיל 50 הוא החל לשקוע לתוך עצמו. הוא טיפח משתלה קטנה ליד חדר העבודה שלו, וחברים קיבלו ממנו שתילים וייחורים לגינות שלהם. רק לאחר מותו הוצגה תערוכה קטנה בקיבוץ. למעט הספרים שאייר ואשר הפכו לספרי ילדים קלסיים, מצאנו איורים מדהימים שעשה על סיפור גוליבר בארץ הגמדים. גם זה מוצג בתערוכה".
מה תוכלי לומר על הדימויים שפגשת בעבודות?
"הדמויות לא קשורות למציאות קונקרטית כלשהי ולבטח לא לדבר ישראלי. אולי ניתן לראות בהן דמויות של כמרים, נזירים, נשים וגברים מהמאה הקודמת. אני מעריכה שזה נובע מזיכרונות הילדות המוקדמים. כמעט ואין ציור חתום על ידו, וגם אין תאריכים. כאילו ביקש לגמד את עצמו מול הדימויים ולהשאיר את הציורים מעל זמן קונקרטי".
ילדיו של קליינר סיפרו על אבא מגונן ויצירתי, בעל ידע נרחב בתחומים שונים ורגיש לחריג ולסובל. חבריו ציינו כי היה קשור בנפשו לבעלי חיים, אולי בעקבות התקופה שנצרבה בנפשו במחיצת בעלי חיים בחווה הכפרית. בקיבוץ עבד בדיר ובלול ושימש גם כמדריך עופות. היה מי שהזכיר כי לאחר מות כלבו האהוב, שנדרס בתאונה, הסתגר במשך שבוע ימים ולא דיבר עם איש.
בחוברת שהוציא הקיבוץ לזכרו של קליינר כתבה לו אלמנתו ציפי: "יורם, כל חייך נשאת לבדך את עול הזיכרונות הקשים של ילדותך. עד לרגע האחרון לא נכנעת. המשכת לתפקד במחשבה צלולה ובהירה. לכאב יכולת, אך לא לחוסר האונים! הדחקת - עד שתם כוחך".
בעברה הייתה מורה לחינוך מיוחד, ולא מזמן חגגה 80. בדברים שכתבה היא מעידה כי יורם לא השמיע אנחה ולא תלונה, ורק בשנים האחרונות חש תחושת חיסרון ואכזבה. על השעות האחרונות שחוותה במחיצתו כתבה: "שעות ספורות לפני שסגרת את מעגל חייך היית כה חיוני, שקט כל כך, מחייך, אפילו יותר מאשר בכל התקופות האחרונות, כאילו ידעת שצריך להיראות טוב בפרידה, למען זיכרון טוב בשבילנו".
