"פולברמכר", בגרמנית, פירושו "רוקח אבקות". ועם שם משפחה מחייב שכזה, נטע פולברמכר לא נשארת חייבת, ואכן רוקחת חוויות. את זיכרונות הילדות בקיבוץ ואת השפעות הלינה המשותפת – זו שרבים כבר קוננו עליה, הלינו עליה וביטאו אותה בדרכם – עיבדה הכוריאוגרפית המוכרת למופע תנועה חדש ומטלטל תחת הכותרת "אוטופיה והלילה".
וכך, הילדה החולמנית שגדלה בקיבוץ והפכה בנעוריה לנגנית כינור ולרקדנית מוכשרת; החיילת שהוגדרה כ"רקדנית מצטיינת" ולמדה אצל רינה שיינפלד; הצעירה שזמן קצר לאחר שחרורה טסה לניו יורק ללימודי מחול והיא בוגרת בית הספר היוקרתי "ג'וליארד"; האישה שהקימה להקת מחול ניו יורקית על שמה (Neta Dance Company) והרצתה על מחול לפני סטודנטים אמריקנים – היא פרופסור למחול באוניברסיטת פלורידה, שקיבלה פרסים על עבודותיה האמנותיות, לרבות אות הוקרה מיוחד מהבית הלבן, ויצירותיה מוצגות במקומות שונים בעולם.
פולברמכר, גרושה ואם לבן החי בניו יורק, שבה לארץ בקיץ 2013 לאחר שלושה עשורים של גלות ניו יורקית, כדי לשמש דיקאן האקדמיה למחול בירושלים. כיום היא מכהנת כפרופסור למחול באקדמיה וכמנהלת אמנותית של אנסמבל המחול שבה ושל הפרויקט "גוף מחול מקום – מופע פוגש עיר" בירושלים.
היצירה המדוברת, "אוטופיה והלילה", העולה בסוף שבוע זה במופע בכורה, היא יצירת יחיד שמגלמת פולברמכר. קהל הצופים יושב בחצי גורן כשהיא במרכזו, ויחד אִתה הוא יוצא למסע בשבילי הילדות המוקדמת והמאוחרת בבית הילדים טרם עידן ההפרטה והלינה המשפחתית.
היא משחקת את עצמה כילדה ואת חבריה לקבוצת "שיבולת" בתקופה שבין השנים 1960 – 1980. גם מקומה של המטפלת ב-16 הילדים אינו נפקד מזירת ההתרחשות. עם התקדמות האירוע התיאטרלי עוברת פולברמכר לרקוד ולשחק את עצמה כיום.
על הרצפה מונחים חפצים שונים מבית הילדים הסהרורי, והקהל מוזמן לגעת ולשחק בהם, כשבמהלך המופע מתקיימת אינטראקציה בינו לבין היוצרת. "איזה מצע הרוו הממטרות שעל הדשא?"; "על מה ייללו התנים בכל לילה דווקא כשהצלחנו להירדם?"; "מה נחרט בגוף, בקול ובנפש של בוגרי החינוך המשותף?" – אלה רק חלק מהשאלות שמעלה פולברמכר במהלך מסעה האישי אל העבר וההווה.
היא שרה, מציגה, מנגנת ורוקדת את מופע הסולו, שמהווה פיתוח ליצירה הקאמרית הידועה שלה "חמש מיטות/ ילדי החלום" שהועלה (בין השאר בפסטיבל ישראל) גם על-ידי הלהקה הניו יורקית שהקימה, וגם על-ידי להקת המחול "ורטיגו" תחת השם "פרה אדומה". אז היו אלה שישה רקדנים וחמש מיטות שעמדו במרכז המופע.
חרף התרחקותה הגיאוגרפית מהארץ למשך שנים רבות, טוענת פולברמכר שהקיבוץ לא יצא ממנה ושהוא מכתיב למעשה את התנהלותה האישית והמקצועית. "למדתי להתנהל בעולם הגדול, אבל ההתייחסות שלי לבני אדם, לטבע, לטוב ולרע, נגזרת מהילדות הקיבוצית", היא מסבירה."אני תמיד מעדיפה לעבוד בקהילה, לתת לאנשים סביבי תחושה של ערך ושוויון תוך פריצת גבולות משותפת, ואולי לשאוף לאוטופיה, שמופיעה גם בשם המופע שלי.
"בניו יורק היה לי אנסמבל מחול שאף לא אחד מהרקדנים בו היה ישראלי ובוודאי לא קיבוצניק, והם יכלו להתחבר להוויה הזו. מכאן אתה כבר מבין שאני לא חד-צדדית בהתייחסות שלי לחינוך המשותף וללינה המשותפת. יש במופע שלי, כמו בחיים, גם צחוק וגם דמע, גם קושי וגם טוב. באמנות אמיתית, שאינה מגויסת, אין רק ייצוג אחד לדברים. לא תמצא אצלי טראומה קשה שבאה לידי ביטוי במופע.
"חברה טובה שלי משנות התיכון, הסופרת יעל נאמן מיחיעם, תיארה את זה באופן מרגש בספרה 'היינו העתיד'. אני מודה שגדלנו בתוך 'מעבדה', אבל כזו שנעשתה בתום לב ומתוך אמונה בצדקת הדרך".
מה בכל זאת בא לידי ביטוי במופע שלך?
"המופע הוא רב-חושי ותיאטרלי, שמערבב מציאות ודמיון. אני מתארת בו מה רציתי להיות כשהייתי ילדה קטנה, מתארת חוויה של מוות, עסקי בנות, הרבה בדידות בתוך היחד.
הייתי ילדה יפה וחולמנית, וגם מצחיקה, והמצאתי לעצמי מציאות של 'כאילו'. עם חברתי דבורה, שהייתה ילדת חוץ, שתלנו גינה של מסטיקים. בכיתת שיבולת קראו לי 'אסטרונאוטית'. יש חומר יותר טוב מזה לאמנות?"
הכישרון הראשון שבו נגעה נטע הצעירה היה דווקא מוזיקלי. בכיתה ד' היא וחברתה לכיתה, שבינתיים הלכה לעולמה לאחר מחלה קשה, נבחנו בנגינה בפסנתר ובכינור על-ידי מומחה למוזיקה מקיבוץ שדה נחמיה, מאחר שהצטיינו בנגינה בחלילית. הוא מצא שנטע מוכשרת לכינור ואילו חברתה דווקא לפסנתר, דבר שלא שימח אותה.
רק במוסד החינוכי, שאליו הגיעה בכיתה ז', התגלה כישרון המחול שלה. המורה המיתולוגית למחול, אריאלה תלם מקיבוץ משגב עם, שחיה ומחוללת גם כיום, זיהתה את הפוטנציאל והחלה ללמד אותה בתל חי. בכיתה ט' הבינה שזה ייעודה בחיים, ולאולפן המחול בגעתון הגיעה בגיל 17. "הייתי נוסעת ליום מרוכז אחד בשבוע, שלושה שיעורים ברציפות, וחוזרת ללהבות הבשן למחרת. בלילה הייתי ישנה בחדר של יעל נאמן, על מזרן ברצפה, וכך הפכנו לידידות נפש.
יהודית ארנון ז"ל הייתה זו שפתחה לי את העולם הקסום שבו הכול אפשרי. בצבא כבר נחשבתי כרקדנית מצטיינת. שירתי בתל אביב, ורינה שיינפלד, שממש אז עזבה את להקת 'בת שבע' והקימה הרכב משלה, 'אימצה' אותי ועוד שלוש בנות. זה היה מאוד אינטנסיבי ומאוד חשוב לגיבוש הזהות שלי כאמנית וכרקדנית".
לאחר השחרור מהצבא לא חזרה לקיבוץ אלא הרחיקה אל ניו יורק, בעקבות חברה שלמדה בבית הספר הנחשב ג'וליארד. היא זוכרת את המקום כנפלא ואת הסטודנטים כמוכשרים במיוחד.
בתום לימודיה הקימה להקה משלה, ובמשך שנים רבות ניהלה אותה בהצלחה מרובה. לאחר מכן הגשימה את החלום האמריקני במלואו וקיבלה משרה מכובדת וקביעות באוניברסיטה. מחצית מהשבוע עבדה באקדמיה בפלורידה, ואת מחציתו השנייה עשתה בהרכב המחול שהקימה בניו יורק.
ומה הביא אותך לפני שש שנים להפסיק עם כל הטוב הזה ולחזור לארץ בגיל 53, כשבנך מתגורר בניו יורק?
"זה יישמע קצת תמים ומופרך, אבל בעיקר נוף ההרים בישראל והשמש כאן. חייתי במציאות של אנשים אוהבי ישו, שמנותקים מכל מה שאני קרובה אליו. החלום שלי היה להקים בית ספר למחול בארץ, מעין ג'וליארד מקומי שבו ילמדו גם יהודים, גם ערבים, וגם תלמידים מחו"ל. משהו רב-לאומי ורב-מגזרי. זה עדיין החלום, אבל נסיבות החזרה לארץ היו קשורות גם להזמנה שקיבלתי לכהן כדִּיקָן באקדמיה למחול בירושלים, במעמד פרופסור.
"אחרי כמה שנים התפטרתי, כדי לשוב ולעסוק בהוראת מחול וביצירת מופעי מחול כמו זה שיצרתי בירושלים, כשהקהל הולך במעין מסע אחרי קבוצת רקדנים פלסטינים וישראלים ובוחן את הנָרָטִיב של העיר הזאת בעברית, באנגלית ובערבית. המופע זכה לתשבחות רבות ולחשיפה גדולה".
ומה אומרים בלהבות הבשן על הילדה שגדלה ועשתה חיל בארץ ובעולם?
"אני רוצה להאמין שגאים בי, אבל תצטרך לשאול אותם. יש לנו כמה בני משק שהתפרסמו: האלוף בדימוס עמירם לוין, הסופר ואיש הרדיו יוסי עוזרד, ואמנים שונים. כנראה גם הילדות הלא-מושלמת שלנו יצרה דברים טובים. שום ילדות אינה מושלמת, כמו שהחיים אף פעם אינם מושלמים".
