בשבוע הספר העברי שהתקיים לאחרונה, חיכו לילדים ולהורים בפינת התאטרון בספריית הילדים והנוער בבית אריאלה בתל אביב בובות כפפה וכפפות גוף בדמות 'הצב של אורן', שאותן יכלו הילדים ללבוש ולהציג.
הכפפות עוצבו ונתפרו במיוחד לספרייה לציון תרומת ספריה של סופרת הילדים האהובה מירה מאיר ז"ל לבית אריאלה ולספריית בת־ציון.
יותר מ־800 ספרים תרמו בתה ובניה של מירה, בהם ספרי מחקר על ספרות ילדים, ספרי ילדים מלפני שנים רבות וספרי ילדים מהשנים האחרונות. גם ספריה של מירה מאיר הם כמובן חלק מהתרומה.
רוב ספרי הילדים הוכנסו לאוסף ילדים שמור בספריית הילדים והנוער בבית אריאלה. הספרים מהשנים האחרונות נותבו לספריות בת־ציון ואנה לאורה (ספריות בפיתוח אוספים). קהל היעד, מלבד הילדים, הוא הקהל הרחב וחוקרים המתעניינים בספרי ילדים שנכתבו לפני שנים רבות.
כמו כן מתוכננת הקמת פינות בספריית הילדים, על פי ספריה של מירה מאיר, ולקראת יום השנה השני למותה (ינואר 2018) מתוכנן אירוע לחנוכת הפינות הללו.
מירה מאיר - משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת - היא מבכירי סופרי הילדים בארצנו. היא זוכת פרס זאב (1972) ועיטור אנדרסן (2010) על ספרה 'אני אוהב לצייר', פרס זאב על מפעל חיים (2005) ופרס היצירה לסופרים עבריים על עבודת עריכה (2010).
צוואה
לַיְלָדִים
אַל תִּשְׁכְּחוּ לְהַשְׁקוֹת אֶת הַעֲצִיצִים
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אֶהֱיֵה
הֱיוּ טוֹבִים לַיְלָדִים, אוֹהֲבִים
בְּרוֹךְ,
צַלְצְלוּ לְסַבְתָא לְבַרֵךְ בְּטֶרֶם
חַג יַעֲבֹר
וְאַל תִּשְׁכְּחוּ
נִי אִם לֹא כָּבֵד עֲלֵיכֶם
הַזֶּכֶר,
אַתֶּם הֲרֵי יוֹדְעִים אֶת הֱיוֹתִי:
לֹא טוֹבָה מִדַּי, לֹא חֲכָמָה מִדַּי.
רְדוּפָה עַד צַַוָּאר, אוֹהֶבֶת.
מְחַפֶּשֶׂת. מְחַפֶּשֶׂת. לֹא
מִתְבַּגֶרֶת. רַק הַשֵּׂעָר, הַקְּמָטִים,
הַגּוּף.
אַל תַּעֲשַׂוּנִי טוֹבָה יוֹתֵר.
שִׂרְפוּ אֶת הַפְּסוֹלֶת
שֶׁלֹּא תּוֹצִיא דִּבָּתִי רָעָה
לֹא הַכֹּל רָאוּי לְאוֹר יוֹם. לֹא הַכֹּל רָאוּי לְאוֹר.
אֶהֱבוּ אֶת הַיְּלָדִים
שֶׁהֵם הַקֶּרֶן הָאֲמִתִּית
שֶׁהֵם
הַיְּלָדִים.
שיר זה כתבה מירה מאיר ב־24 באפריל 1978. ילדיה מצאו אותו לאחר מותה בינואר 2016, שמור במגירה שלה.
מתנה ליום הולדת
בני מאיר בן־אפרים, גבעת אלה, זואולוג ומורה דרך, סופר ועורך:
"אני בנה הבכור של מירה. אבי, בֶּנוֹ בן־אפרים, נהרג כשהייתי בבטן אמי. אמי התחתנה מאוחר יותר עם דן מאיר. מירה, בֶּנוֹ ודן היו חברי גרעין השומר הצעיר שייסד את קיבוץ נחשון. דן נפטר שלוש שנים לפני אמא.
"במשך השנים זכיתי, כמו אחי אחריי, לסיפורים שכתבה עליי אמא, כמו למשל 'מתנה ליום הולדת'. אני חושב שהסיפור שלי עם אמא שונה מהסיפור של אחי ושל אחותי. אני היחיד מארבעתנו העוסק בכתיבה. הנישה שלי היא ספרי טבע לילדים.
"פרסמתי כבר עשרה ספרים, וכמו כן תרגמתי ספרים מאנגלית וערכתי ביוגרפיות. מגיל צעיר הייתה לי בעיה של 'אמא מפורסמת', כשאני רוצה להיות לא רק ה'בן של'. זה מסובך עוד יותר כשאתה באותו תחום.
"ביני לבין צעיר האחים שלי מפרידות עשרים שנה. כל אחד מאתנו חווה את אמא בצורה שונה, וכל אחד התבגר בצורה אחרת. מבחינת הקריירה הייתה הפריצה שלה כשהייתי בגיל ההתבגרות, הגיל שבו חיפשתי את העצמאות שלי, ועם זאת לא רציתי שבגללי היא תעצור את הקריירה שלה, וזו בעיה.
"תקופה מסוימת כתבה אמא פזמונים, למשל השיר המפורסם 'גשם ראשון' שהלחין יאיר רוזנבלום, ו'הפכפך האביב' שהלחין שלום חנוך. כמה מהפזמונים הושמעו ברדיו והצליחו מאוד. אמא כתבה גם ארבעה ספרי שירה למבוגרים, אבל עיקר הפרסום שלה היה ספרי הילדים.
"היא התפרסמה בשומר הצעיר, והיה לה מדור קבוע 'אכפת לי' ב'השבוע בקיבוץ הארצי', ואני כילד במוסד החינוכי פגשתי רק ילדים מהשומר הצעיר, שכולם הכירו את מירה מאיר. בכל מקום, לכל מפגש שהגענו, הכירו אותה. לא פעם הייתי צריך לבקש: אל תספרו לכולם שאני הבן של מירה מאיר".
איש עיתון
אסנת הר־לב, קיבוץ נחשון, מנהלת אשכול חינוך מיוחד בירושלים:
"הסיפור על איש עיתון, או בשמו 'אֲנִיָפֶה וכל השאר' מהספר 'מעשה שהיה כך היה' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974) הוא סיפור אמתי עליי. הייתי חולה, וכמו שהיה נהוג בקיבוצים, ילד חולה נשאר בבית הילדים ולא יוצא לבית ההורים.
"אמא באה להיות אתי, וכאן נולד הסיפור על הילדה החולה והמשועממת, הגוזרת לעצמה חברים למשחק עד שהיא יוצרת מעיתון 'איש עיתון' כדי שישעשע אותה. האיש הזה מדבר מהר־מהר, כי כל מה שכתוב היום בעיתון כבר לא יהיה לו ערך מחר".
"אמא סיפרה לנו סיפורים שעות על גבי שעות. אני זוכרת שאהבתי בעיקר סיפורים 'אמתיים' ואת הכרכים הגדולים הכחולים של 'משמר לילדים'. משם אני זוכרת את הסיפורים של אבי מרגלית, שהיה גם צייר וצייר את הספר של אמא 'מעשה שהיה כך היה', עם ההקדשה: 'לבני, אסנת, שרון ואורן, מאמא'".
איך היה לגדול בבית של אמא מפורסמת?
"לא הבנתי את זה כל כך כשהייתי קטנה, חוץ מזה שבאו אלינו הביתה כל מיני אנשים 'חשובים'. רק כשגדלתי הבנתי מי הם בכלל. כשהייתי קטנה לא הייתה לזה שום משמעות.
"אל תשכחי שגדלתי בחינוך המשותף ובאתי ל'בילוי' בבית הוריי לזמן קצר אחר הצהריים עם עוד ילדים - אחי, ילדים מאומצים, חברות נוער ועוד. רק כאדם מבוגר יותר, וכשהייתי אמא בעצמי, התחלתי להעריך, לקרוא ולספר לבנותיי סיפורים שכתבה אמא. הבנות שלי היו גאות מאוד בה ובכתיבה שלה, ומחוברות אליה מאוד־מאוד".
דני מלך הגרוטאות
שרון מאיר, הוליווד, צלם קולנוע:
"הסיפור 'דני מלך הגרוטאות' הוא סיפור אמתי לגמרי עליי. וגם השיר 'אני אוהב לצייר', כי הייתי מצייר המון. בילדותי אהבתי מאוד סיפורים, בעיקר כאלו שאמא סיפרה לי.
"אני זוכר את עצמי אִתה באקסטרה טיים. היא במיטה עם כאב גב, ואני בן שבע או שמונה מקשיב לסיפורים שלה. היא גם החליטה ללמד אותי שיעורים פרטיים בתנ"ך, כל יום חצי שעה לפני שהולכים ל'השכבה' בבית הילדים.
"גם אני, כמו האחים שלי, גדלתי לידה ולא אתה. זה היה בקיבוץ של פעם, של הלינה המשותפת. אמא הייתה אישה פעילה מאוד. מלבד כתיבה ועריכה, היא גם הייתה מזכירת קיבוץ, אישה גדולה מהחיים.
"אני זוכר את התקופה שבה היו באים אליה אנשים כמו שלום חנוך ובני אמדורסקי לשמוע את הפזמונים או את השירים שהיא כתבה. דווקא אהבתי את זה שיש לי אמא מפורסמת. היה לי טוב עם זה. מעולם לא נאבקתי בבעיה הזאת. להיות 'הבן של' לא רבץ עליי. הייתי קטן, והיה לי כיף להתגאות בה.
"אני חושב שהבחירה שלי להיות צלם קולנוע היא תוצאה מחיבור בין שני ההורים שלי. אבא, שהיה מהנדס מכונות והתעסק כל הזמן במכונות שונות, ואמא, שכתבה סיפורים. החיבור בין שני הדברים האלה הוא מבחינתי המצלמה, מכשיר שבעזרתו אני מספר סיפורים באופן ויזואלי. כבר עשרים שנה אני מצלם, ובעשור האחרון אני צלם פעיל מאוד בהוליווד".
אני שומעת את הבנות שלך דוברות אנגלית?
"כן, אבל אני מספר להן את הסיפורים של אמא שלי בעברית ומתרגם להן לאנגלית".
הצב של אורן
אורן מאיר, גבעת ברנר, "חנון הייטק", סמנכ"ל פיתוח בחברות הייטק:
"'פעם היה ילד שלא רצה לישון' הוא סיפור עליי, וכמובן גם 'הצב של אורן'. בעוד הרבה סיפורים אני מוצא את עצמי ואת האחים והאחות שלי".
איך זה להיות בן של אמא שכותבת ספרי ילדים?
"להיות בן של אמא שלי זה אחלה, כי אמא שלי היא קודם כל אמא. היו לה הרבה תפקידים: פעילה, עורכת, משוררת, סופרת ילדים, אבל מבחינתי היא קודם כל אמא, וכך היא התנהגה. תמיד הייתה בעדי.
"בקשר לספרים, זה מורכב יותר. היו שם יחסי אהבה־שנאה. מצד אחד זה היה מנג'ס. אם למשל הייתי במחנה של השומר הצעיר, אז הייתי שם לפני הכול 'אורן של הצב'. לקח לי הרבה זמן להבין את ערכו של הסיפור הזה, שנכתב כשהייתי בן שלוש או ארבע. לא יכולתי להבין מה מוצאים בו.
"רק בדיעבד, כשאני עצמי נהייתי אבא, הבנתי את הכוח של הסיפור. זה שהיה לי ספר עליי, משהו שהוא שלי - לא כמו כל בגדי הבוקר, שהיו של כל הילדים - זו הייתה פריבילגיה לא מבוטלת, והיה לזה ערך לא קטן.
"לעומת זאת, מעולם לא נידבתי את פריט האינפורמציה הזה, שאמא שלי סופרת, אם לא התבקשתי. לא חשפתי במסגרות השונות שאני 'אורן של הצב'. באיזשהו שלב זה כמובן נחשף. כיום אני חי עם זה בשלום".
למדתם ממנה משהו על מהות ספרות הילדים?
"מה שאפיין מאוד את אמא והנחה אותה היה החשיבה שספר ילדים צריך לדבר בגובה העיניים. לא מתיילד, אלא שייתן כבוד לילדים. אמא לא סבלה מסרים מיוחדים. ספר טוב הוא כזה שמעניין לקרוא אותו ושהילד יתחבר אליו. גם כעורכת ספרי ילדים זה מה שהוביל אותה.
"השיר 'צוואה' שמצאנו לאחר מותה מתחיל במשפט 'אל תשכחו להשקות את העציצים', ובגדול הוא אומר אל תשכחו את הילדים, כי הם הדבר החשוב ביותר!"
לברוא חיים
עדנה קרמר (עין השופט), סופרת, משוררת ועורכת לילדים, הייתה שותפתה של מירה מאיר לעבודה בספריית פועלים במשך עשרות שנים.
בסיום עבודתן המשותפת כתבה עדנה:
"מירה הייתה זו שהביאה אותי, לפני שלושים שנה, לעבודה בספריית פועלים במדור הילדים המפואר שהקימה, והכניסה אותי לסודות העריכה במקצועיות, בשיתוף מלא ובלב חם ופתוח.
"כך פתחה לפניי את הדרך לעולם המרתק של עריכת ספרי ילדים: עולם של מפגשים עם יצירות ועם יוצרים שהיו לידידים, עולם של בריאת חיים חדשים שבו מלווים את 'הרך הנולד' צעד־צעד עד צאתו לאוויר העולם, בעזרתם המקצועית של המיילדים עובדי ההוצאה.
"הרבה למדתי לצד מירה כאדם, כעורכת וכיוצרת. בעבודתנו המשותפת למדנו להשלים זו את זו בתיאום מושלם, ונרקמה בינינו חברות מיוחדת במינה. פרק חיים זה העשיר אותי בחיי הפרטיים והשתלב להפליא גם בתפקידיי האחרים בתחום ספרות הילדים, באורנים ובבית הספר.
"קשה להיפרד מעולם מרתק כל כך, מהקולגות, מהיוצרים, מהעבודה המאתגרת. לךְ, מירה, מגיעה תודה גדולה ומיוחדת על פרק חיים נפלא!"
