הגליל מלא במוזיקאים ובפעילות מוזיקלית ענפה בכל תחום כמעט - רוק, פופ, אתני וקלסי. יש שם חינוך מוזיקלי טוב בבתי הספר הממסדיים, בבתי ספר למוזיקה, בערבי שירה בציבור בסגנון 'בירה ונשירה', בפאבים המארחים ג'אמים ובמות פתוחות, ומקומות קטנים שבהם יכול כמעט כל אחד להופיע. פה ושם גם מתארגנים ירידים, פסטיבלים וערבי הופעות.
ועם זאת, התחושה של מוזיקאים ותיקים כמוני, כותב שורות אלה, היא שהגליל נשאר פריפריאלי. לאו דווקא בגלל שאין פה (יחסית) הרבה אנשים, הרבה הצעות עבודה או הרבה אפשרויות ושהכול קורה במרכז, אלא בגלל השמרנות, הקרתנות והצקצקנות המיושנת הטבועה בכול. אמנות צריכה פתיחות, העזה ונון־קונפורמיזם.
אבל אפילו בגליל משתנים הדברים לאטם, וזו אולי אחת הסיבות שמוזיקאי חשוב כמו אלון עדר בחר לעבור לגור באצבע הגליל. אפשר אפילו לקוות שבניגוד לרבים העוברים לכאן, מגלים שהפסטורליה היא רק חלק קטן מהסיפור ואז מקפלים זנב ובורחים, הוא גם יצליח לשרוד בתלאות.
אפשר להגדיר את אלון עדר כאמן אינדי מוכשר ופורה. כיום מכנים כמעט כל סוג של מוזיקה בשם אינדי, קיצור של אינדיפנדנט, כלומר עצמאית.
פעם נשא הכינוי הזה משמעות של מוזיקה שאינה מיינסטרימית, שאינה מתפשרת, ולכן האמנים היוצרים אותה מוציאים ומשווקים אותה בצורה עצמאית, או דרך חברות תקליטים קטנות.
כיום כמעט ואין כבר חברות תקליטים, והדיסקים מופקים לרוב באופן עצמאי, כך שמושג האינדי התרחב גם למוזיקה מיינסטרימית באופייה, כמו זו של אלון עדר.
למעשה עדר הוא אמן אינדי עם כישרון רב למלודיה, לעיבוד ולהלחנה, והשירים שלו מזכירים את אלו של יוני רכטר או את המוזיקה המתקדמת של שנות השבעים בישראל (צליל מכוון, 14 אוקטבות, גרוניך וכספי), מוזיקה שבשלב מסוים הייתה בשיא הקונצנזוס, אבל כיום היא כמעט אלטרנטיבית.
האינדיות בשיריו מתבטאת בעיקר בטקסטים שלו, שהם ציניים, הומוריסטיים, ביקורתיים, מרירים ולעתים מלאי כעס. "הייתה תקופה שבה הייתי מחובר לגמרי לשנות השבעים", מספר עדר.
"בהשפעת אבא שלי שמעתי את כל המוזיקה הישראלית של אז - לול, שבלול, תמוז וכל השאר. לכן הביקורת עליי כיום היא שאני מיושן. אבל זה סאונד לא מהונדס, זו להקה שמנגנת באמת".
גדל בחברה בוהמיינית
מיושן או לא, עדר (33) עובד בקדחתנות. בתוך שש שנים הוא הוציא שישה אלבומים, ועוד ידו נטויה.
יש לו ארבעה אלבומים מיינסטרימיים, ועוד שניים חתרניים מעט יותר באופיים, שאותם ניגן והפיק במקלדת קסיו, ונקראים Casio מטונף (מיני אלבום) ו־Casio זעם. הם מכילים את הצד הכמעט פאנקיסטי של עדר, שאני אישית מתחבר אליו יותר.
למשל, השיר הפותח את Casio זעם - ג'סיקה רביט 83 - הוא ממש ראפ או היפ־הופ על החיים של בחור מדור ה־Y. המילים כוללות הקטנה, זעם, צניעות, ייאוש, הומור עצמי (בקטע של מודעות כמובן) וגילוי לב מביך לפעמים.
'השמרנים שוב באופנה' - האלבום המיינסטרימי האחרון של עדר ושל 'להקה' (אבנר קלמר בכינור, ספי 'רמירז' ציזלינג בחצוצרה, נדב הולנדר בגיטרה בס, רן דרום בגיטרות ויונתן רוזן בתופים) - יצא בינואר, התקבל מצוין אצל הקהל וגם זכה לביקורות טובות. ואז גם דונלד טראמפ נכנס לבית הלבן, והשמרנים חזרו לאופנה.
אלון עדר הוא בחור גבוה ומרשים, שגדל בחברה בוהמיינית. מראהו מזכיר במידה רבה את זה של אביו יהודה עדר - שהיה ועודנו מאושיות הרוק הישראלי. אמו היא השחקנית הנפלאה מיקי קם.
עדר סניור עזב את קיבוץ כפר הנשיא והפך לחבר מרכזי בלהקת תמוז המיתולוגית, ולמקים בית הספר למוזיקה רימון, שהוציא מבין כתליו רבים מחשובי המוזיקאים הישראלים בשני העשורים האחרונים.
כשאנחנו נפגשים בבית הקפה, נראה עדר ג'וניור חסר מנוחה, אך רק בסוף הריאיון הוא מגלה לי את הסוד: הוא נמצא בעיצומה של גמילה מעישון כבד, כמעט שלוש חפיסות ביום. לצד שאר הטלטלות העוברות עליו (חיוביות ברובן), אפשר להבין את האדג'יות שלו.
עם זאת, תמונת הקאבר של 'השמרנים שוב באופנה' מציגה את חברי הלהקה עם בנות הזוג והילדים שלהם, כך שנראה שעדר מקבל עליו את הבגרות ואת עובדת היותו איש משפחה.
על הקו לתל אביב
עדר נמצא בנסיקה מרשימה. כבר שנה הוא עובד עם מנהל אישי, ו"הדברים מתחילים לקרות", כדבריו. הוא עסוק מעל לראש במיזמים מוזיקליים, בהופעות ובפרויקטים.
כיום הוא מתגורר בקיבוץ עמיר עם בת־זוגו שני גבאי, אב לשני ילדים קטנים - דוד בן החמש ורפאל בן השנתיים - וכמו רבים שעברו לכאן מהמרכז, עדיין מחלק את זמנו בין הגליל למרכז הארץ.
המעבר לגליל התרחש בשני שלבים. בתחילה עברו אלון ושני לכפר הנשיא, הקיבוץ שעזב אביו לפני שנים רבות. "זה התחיל במקרה", הוא מספר.
"ביקשו שנבוא לשמור על הדירה של סבתא שלי בכפר הנשיא, וזה התאים לנו בזמנו. נשארנו שם שנתיים וחצי, שבהן נסעתי כמו משוגע הלוך וחזור בין הקיבוץ לעיר. כשנולד רפאל חזרנו לתל אביב. חשבנו שזה יעזור לקריירה, אבל ברחנו משם שוב אחרי שנה - הפעם אפילו רחוק יותר צפונה, לקיבוץ עמיר".
תל אביב עיר נפלאה בשש השעות הראשונות שאתה מבלה בה. בשעה השביעית אני כבר רוצה לחזור לגליל.
"אני חייב לנסוע לשם כל שבוע", מסכים עדר. "עדיין חי על הקו, אבל לא מסוגל להיות שם יותר מיום. הילדים שלי מאז ומעולם גדלים בחינוך ביתי, לכן נראה לנו נכון שהם יגדלו בטבע. אנחנו לא היפים, זה לטובתנו. זו לא הרגשה של ויתור על משהו".
כשאני נוהג לתל אביב, אלו שעתיים של פילוסופיה, הרהורים מול הנוף החולף. אתה אפילו מצליח להוציא כמה רעיונות יצירתיים, שאחר כך מתבטאים במוזיקה או בטקסטים.
"כל עוד אני נוסע לתל אביב והדבר הזה חי, זה מזל שאני יכול לגור כאן. הפייסבוק, היוטיוב וכל השאר מאפשרים לך להיות כל הזמן בעניינים (השיר 'קצת אהבה לא תזיק', שיצא בזמן צוק איתן באלבום 'סיכום החיים עד עכשיו', מתקרב למיליון וחצי צפיות ביוטיוב. א"ק).
"זו אולי קלישאה להגיד, אבל בנסיעות באמת יש זמן לחשוב, ואם עולים לי רעיונות אני פשוט מקליט את עצמי - מילים ומלודיות".
אתה בן של קיבוצניק. איך אתה מתחבר לחיי הקיבוץ המופרט, עם ההרחבות וכל זה?
"אבא שלי גדל בדור אחר", הוא צוחק. "הוא עזב את כפר הנשיא בשנות השבעים. אני מכיר את האתוס של הקיבוץ הישן. כיום זה עדיין מתפקד כמו קיבוץ, אבל יש איזו פריצוּת, אנשים עם רוח אחרת לגמרי.
"אזור דמדומים. בילדותי ביליתי המון בכפר הנשיא, הכרתי את כולם. בעמיר אני עדיין לומד ומתבונן, אבל כיף שם - אחלה של מקום. אם יש לחץ חברתי, אצלי זה לא מורגש. עדיין לא התחברתי מספיק עם מוזיקאים מהאזור, אבל אני רוצה".
את השירים שלו, החורכים את הפלייליסט של גלגל"צ, מייצר עדר באולפנו הביתי, הנמצא כרגע בספרייה של קיבוץ עמיר. "אני לא עושה להם רעש", הוא מבטיח. "את האלבום האחרון שלנו, 'השמרנים שוב באופנה', יצרתי כמעט לגמרי באולפן שלי. יומיים הקלטות באס־תופים־פסנתר בתל אביב, וכל השאר - כינור, חצוצרות, מיקסים וכולי – בבית".
עד כמה אתה מושפע מאבא שלך?
"אני מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי. אבא שלי עדיין מגניב ועדיין רוקנרול. אני בהחלט מושפע ממנו מבחינה מוזיקלית - הן מהאלבומים שהוא מוציא בעצמו והן מהדברים שהוא מושפע מהם והשמיע לי המון, כמו רנדי ניומן, דה באנד, בוב דילן והאולמן בראדרס".
ילדים זה שמחה, אבל אם אתה רוצה להיות אבא אמתי, אתה צריך להשקיע בהם הרבה זמן.
"כל פעם שאני לא עובד אני אִתם", אומר עדר. "על האלבומים שלי אני עובד בלילות".
לצד הפעילות המוזיקלית, האבהות, הנסיעות ומעברי הדירה, הוא מנסה כאמור - ובהצלחה בינתיים - להיגמל מעישון. "הייתי עכשיו בבית שבוע כדי שאוכל להפסיק לעשן. אז אני עכשיו בקריז", הוא אומר.
"משהו פסיכי. הילד הגדול שלי מקשר עבודה לעישון. מבחינתו, אם אני לא מעשן אני גם לא עובד. זה ממש פריק שואו. אני מרגיש שאין לי חיים כי הכול היסטרי מאוד. החיים קצת באטרף אף על פי שאני חי בגליל. ועם זאת, יש ימים שבהם אין כלום ואנחנו עושים טיול משפחתי לירדן".
אריאל קרס, על הצפון
