אלישע פורת נולד בעין החורש בשנת 1938, תרצ"ח. "מִי שֶׁנּוֹלָד כֶָמוֹנִי בְּתַרְצָ"ח/ מְחַפֵּשׂ כָּל יָמָיו שֻׁתָּפִים לַמַּסָּע", כתב בשיר "בתחנת האיסוף". "בְּנֵי שָׁנָה אַחַת הָיִינוּ אָז/ כְּשֶׁדִּין הָעוֹלָם נֶחֱרַץ בְּמֶרְחָץ/ שֶׁל דָּם: תַּרְחָ"ץ, תִּצְרָ"ח, תַּחְרָ"ץ".
את השיר הזה, המתבונן אל ראשית חייו שהחלו במלחמות דמים בארץ, בתקופת המאורעות ולאחר מכן במרחץ הדמים הנורא מכול - השואה, כתב אלישע כמעט באמצע חייו.
הייתה זו המלחמה שהטביעה בו את אותותיה שלא יימחו, מלחמת יום הכיפורים. היא גם זו שבגללה החל לכתוב. "מילים זרות עלו בי בתוך המלחמה כמו מאליהן, וברגע לידתן היה השיר בשבילי הכרח קיומי", אמר פורת על שיריו.
שירים בצבע בזלת
"אלישע פורת המשורר נולד מן המלחמה, מההלם של מלחמת יום הכיפורים", כותב עוזי שביט, המנהל והעורך של הוצאת הקיבוץ המאוחד, בסיום הספר "נדרים קטנים" שיצא לאחרונה בהוצאתו, ספר הכולל את כל שיריו של אלישע פורת מ־1973 ועד לכתו ב־2013.
רבים מהם שירי זיכרון מהקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, ומקצתם מימי מלחמת לבנון הראשונה.
"אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם שיריו הראשונים, שראו אור בעיתונות בשלהי 1973 וראשית 1974. אלישע היה מגויס מהיום הראשון למלחמה בחזית רמת הגולן למשך חודשים ארוכים.
"חשתי מיד באותנטיות העצומה של השירים שנכתבו אז ברמת הגולן - בחושנייה ובג'בע. הם נושמים כולם את ריח האבק של רמת הגולן השרופה, וטעמם בפה כטעם עפר הבזלת, וצבעם שחור כצבע אבני הבזלת והשדות חרוכי האש".
שנתיים לאחר שובו מהקרבות, ב־1975, ראה אור ספר שיריו הראשון של פורת "חושנייה, המסגד". הוא התראיין למוטי בהרב בגלי צה"ל, אך השיר נפסל לשידור. מפקדי גלי צה"ל והעורכים טענו אז שהשירים תבוסתניים, ושצה"ל אינו יכול להרשות לעצמו לשדר שירי תבוסה.
על הימים ההם, ועל ההשפעה האדירה שהטביעה בו המלחמה, כתבה בתו הבכורה הדס אייזנר־פורת.
"יום שבת, 6 באוקטובר 1973. שבת בצהריים. אבא ואני משחקים בכדור נוצה על הדשא, מול חדר ההורים. שקט של יום הכיפורים. נשמעות שריקות הכדור הנע בין המחבט של אבא למחבט שלי.
"רעש פתאומי של מטוסי קרב. אנחנו מפסיקים לשחק. אבא מוטרד מאוד. לפתע צפירה פולחת את האוויר - אזעקה. אנחנו יורדים למקלט הסמוך. כשאנחנו חוזרים לחדר, אבא מדליק את הרדיו. נשמעות סיסמאות. העולם מתערבל.
"בלילות הבאים אני מתפללת לאלוהים בכל לילה. במוסד, בחדר החשוך והמואפל, מתחת לשמיכה, אני זועקת אליו שישמור את אבא, שישמור על חייו. אני נודרת נדרים, מנהלת משאים ומתנים. את לבי אני מרגישה יוצא מקרבי, להישמע".
את המפגש הטראומתי עם אביה, שבועות לאחר מכן בתום המלחמה, היא מתארת כך: "אני צועדת בשביל היורד למוסד, מחדר האוכל של הקיבוץ. אוזניי קולטות לפתע קריאות המגיעות מרחוק, הולכות ומתקרבות: 'הדס! הדס! אבא שלך!' עוד ועוד צעקות. חדות, תכופות, נואשות.
"אני מפנה את ראשי. אני חוזרת במעלה השביל, ומרחוק אני רואה דמות. דמות אפורה לבושה חאקי. אני צועדת לקראתה, פוסעת על השביל הרחב, מתחת לחלונות חדר האוכל.
"הוא פוסע לקראתי. העולם עוצר נשימתו. אני מתקרבת לאט, ואני רואה איש עייף, פרוע שׂער, מזוקן. 'אבא, אבא!' אני לואטת. אני מביטה לתוך עיניו. הן כבויות, רחוקות, נעדרות ממני, אינן רואות אותי. דרכי הן מביטות, כאילו אינני. לאט יוצא קול עמום ואטי מתוכו: 'איפה אמא?'
"בחודשים שאחרי המלחמה אנחנו צועדים הרבה בפרדסים. אבא מדבר. אני מקשיבה. ילדה בת 13, מנסה להבין. משחקי הילדות, המחבטים, נותרו זנוחים על המרפסת".
לחזור שרוטים
פורת כתב לאורך חייו סיפורים ונובלות, ספרי ילדים, מסות ומאמרים ואף זכה בפרסים. את שירתו, כך העיד, "נחל" מן המלחמה הארורה ההיא, ממנה שב, כמו רבים מאוד מהלוחמים, הלום קרב. משנשאל על כך, השיב שאין לו מרפא אחר אלא השירים. "השירים הם הדרך היחידה שלי להמשיך ולחיות את חיי ולהשתתף במלחמות, שאינן מרפות".
עוד עדות לחוויה הזוועתית שנצרבה כה חזק בנפשו של פורת היא של חברו לנשק יהודה ארזי, בן קיבוץ דן וחבר עין החורש. "אלישע ואני היינו בחטיבה 9. אלישע היה שייך למחלקת סיור של גדוד 11", הוא מספר.
"ישבנו בהפוגה קצרה ליד ג'יפ למחרת הקרב על חושנייה, שבמרכזו מסגד. הקרב היה קשה. המון הרוגים. אני כולי שחור מפיח, דם על הסרבל ועוטה זקן של כמה ימים. הקרב והמקום ההוא השפיעו מאוד על כולנו. חזרנו משם שרוטים.
"לאחר המלחמה מצאתי את השיר 'חושנייה, המסגד' בעיתון מעריב. אלישע אמר לי שכתב את השיר הזה לזכרי, למרות שיצאתי בריא ושלם, לפחות פיזית. גזרתי את השיר מהעיתון, והוא אצלי בארנק כבר עשרות שנים. אני יודע שהוא לא באמת נכתב עליי, אבל השיר הזה תמיד יהיה אתי".
מוסיף ומספר על הימים ההם יוסי בן־שאול ממעברות. "היינו יחד במוצב במובלעת הסורית, בסיורי לילה. החזקנו קו תחת אש בקונטרה. ביציאה מזרחה מצאנו שבויים שלנו שהסורים רצחו כשידיהם כפותות. לא הגדרנו את מצבנו כהלומי קרב, אבל בכל פגישה עם אלישע, עד אחרון ימיו, מלחמת יום הכיפורים לא עזבה אותו".
האובדן והכאב לא הרפו על אף השנים שחלפו. הם ליוו את פורת במסלול חייו, וחלחלו גם לחייו האישיים, למשפחתו. בתו הדס נזכרת במילים שכתבה בהיותה כבר נערה מתבגרת.
"כיתה י"ב, לפנות ערב. אבא מעביר שיעור. בחטף השיעור, והוא נמלט מהכיתה. אני מנסה לתפוס את מבטו, לאחוז בו עוד רגע, והוא מתפתל והולך כנס על נפשו. אחר כך ייכתב השיר 'התלמידים הצעירים'. רק בהמשך הדברים הוא יספר איך לפתע ראה מולו אותנו, התלמידים, עוד שנייה חיילים, נהרגים בשדה הקרב".
את הכישרון הרב שלו למילים הוריש כנראה פורת גם לילדיו. הגדיל ועשה בנו שאול, שכתב לאביו ממנגינת לבו.
פְּלָדָה שְׁוֵיצָרִית
הָאוֹלָר שֶׁלְּךָ אַבָּא טָמוּן עַכְשָׁו בְּכִיס מִכְנָסַי, פְּלָדָה שְׁוֵיצָרִית מַאֲרִיכָה יָמִים,
אֶצְבְּעוֹתַי מְהַדְּקוֹת אֲחִיזָתָן עַל הַמַּתֶּכֶת הַקָּרָה, מַאֲפִירָה, שְׁחוּקַת שׁוּלַיִם,
מַגַּע יָדֶיךָ הַחַמּוֹת וַדַּאי צָרוּב בְּזִכְרוֹנָהּ הַמַּתַּכְתִּי, הַמִּלְחָמָה הַהִיא,
אַתָּה רָכוּן בַּבֹּץ הַקַּר וְהַדָּבִיק שֶׁל הַמֻּבְלַעַת, פּוֹתֵחַ קֻפְסָאוֹת שֶׁל תִּירָס מְשֻׁמָּר,
מִמֶּרְחַק שְׁרִיקַת הַ"יְּצִיאוֹת" הָחַדָּה, יוֹדֵעַ שֶׁעַכְשָׁו צְרִיכִים לָטוּס לַבּוּנְקֶר,
לִפְנֵי שֶׁיִּשְׁמַע גִּרְגּוּר נָמוּךְ, מִתְרַסֵּק, הַ"נְּפִילוֹת",
קְרוֹבוֹת כֹּל כָּךְ, וּמַתִּיזוֹת חֲצַץ בַּזֶּלֶת חַד,
אֲנִי נִזְכָּר בַּטֶּקֶס הַקָּבוּעַ, הַמְגֵרָה הַמְּכֻשֶּׁפֶת שֶׁבָּהּ כָּלָאתָ אֶת הַזְּמַן,
חוֹנֵךְ כֹּל נֶכֶד בְּתוֹרוֹ, עַל שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה הָעוֹלָם עוֹמֵד:
עַל דִּסְקִית מַתֶּכֶת מַכְסִיפָה, עַל אוֹלָר אֶחָד שְׁוֵיצָרִי וְעַל סֵפֶר תְּהִלִּים קָטָן,
אַתָּה שׁוֹלֶה אֶת לְהָבָיו אֶחָד אֶחָד וּמְהַפְּנֵט כֹּל נֶכֶד בְּתוֹרוֹ,
הַמְגֵרָה שֶׁבָּהּ הַזְּמַן כָּלוּא,
יָדִי שׁוּב נִשְׁלַחַת אֶל הַכִּיס, מַגַּע מַתֶּכֶת מְמֹרָט ,
אֲנִי שׁוֹלֶה אֶת לְהָבָיו הַמְּקַדְּמִים מַגַּע אֶצְבְּעוֹתַי,
וְנִזְכַּר בְּמִלְחָמָה אַחֶרֶת, בַּקַּיִץ הָאָרֹךְ הַהוּא,
כִּתַּת בֵּית סֵפֶר נְטוּשָׁה בַּעֲיָרָה צְפוֹנִית,
פִּתְאוֹם קוֹלְךָ הַחַם קוֹרֵא בִּשְׁמִי, חוֹדֵר מִילְיוֹן שְׁנוֹת אוֹר,
אֲנִי מַשְׁכִּים בְּבֶהָלָה אַחֲרֵי סִיּוּר שֶׁל לַיְלָה, "אַבָּא!"
חִבּוּק אֶחָד קָצָר וּמְסֻרְבָּל מְעַט וּשְׁנֵינוּ נְבוֹכִים, וְכֹל הַדְּאָגָה הַזֹּאת שֶׁבְּעֵינֶיךָ,
לְמַטָּה בָּרְחָבָה, אַתָּה מַקְהִיל חַיָּלִים עֲיֵפִים, שׁוֹתֶה קָפֶה שָׁחֹר, מֵנִיף יָדֶיךָ בִּתְמִיהָה
עַל "הַגּוֹרָל הַמְּחֻרְבָּן הַזֶּה", גּוֹרָל שֶׁל חַיָּלִים,
וְיֵשׁ לֵילוֹת פִּתְאוֹם אֲנִי מֵקִיץ בְּבֶהָלָה, שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלְךָ וּמְחַפֵּשׂ עַד קְצֵה הַלַּיְלָה,
רַק עוֹד חִבּוּק אֶחָד נָבוֹךְ, קָצָר,
לְמִי בִּכְלָל אִכְפַּת,
מְסֻרְבָּל וּמְבֻלְבָּל וְגַמְלוֹנִי,
יָדַי סוֹגְרוֹת אֶת לְהָבָיו שֶׁל הָאוֹלָר, פְּלָדָה שְׁוֵיצָרִית מַאֲרִיכָה יָמִים
טוֹמְנוֹת אוֹתוֹ עָמֹק בַּכִּיס".
11 שנים לקח לפורת להוציא את "שיר זיכרון", ספר שיריו השני. אחריו באו "ילוד תרצ"ח", "הדינוזאורים של הלשון", "ארכה תקפה" ו"פחיתה". קובץ נוסף של שירים – "שירים אחרונים" - רואה אור לראשונה בספר הכולל את כל שיריו "נדרים קטנים".
רק ארבעים שנה אחרי המלחמה ההיא, בשנת 2013, חזרו בגלי צה"ל אל השירים ואל דמותו של פורת המשורר. "זו לא תבוסתנות", אמר אחד ממשתתפי התכנית בתגובה לאותה תפישה מוקדמת בנוגע לשירתו של פורת. "שירה היא תמצית הביטוי. לכלוא אותה זה לגרום נזק לנפש".
עם זאת, את התחושה המרה הזאת, של אי־הכרה בשירתו, נשא פורת במשך שנים ארוכות, עד מותו ב־2013.
פורת השאיר אחריו את רעייתו יעל ואת ילדיו הדס, בשמת, אפרת ושאול, עשרה נכדים ונכדות, ושירה ארץ־ישראלית ייחודית ואישית מאוד, כזו המהווה חיבור - שכה אפיין את פורת - בין אהבת האדם, האדמה, הטבע, נופי הארץ, העצים, הפרחים והציפורים, למצבות הזיכרון והקינה לזכר הנופלים הרבים כל כך במלחמות, שאף פעם לא די להן.
חושנייה, המסגד
(לזכר רצוחי חושנייה)
חוּשְׁנִיָה, הַמִּסְגָּד מַבְהִיר
מִטִּיחַ כְּמוֹ עַיִן לְבָנָה
בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶּלֶת מַאֲפִיר.
הָאֶקָלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל
כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,
שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעָה
בְּאֶרֶץ מְזָרָה אֶת
רְעָלָהּ. חוּשְׁנִיָה, הַצְּרִיחַ,
כְּמוֹ עַיִן הָרוֹאָה
אֶת הֶעָפָר, הַחֲבָלִים
הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין
לָהּ מַעֲצוֹר, נִימֵי הַדָּם
הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ
שָׁרְשֵׁי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת
לְאַט־לְאַט וְנִבְקָעוֹת.
חוּשְׁנִיָה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.
חושנייה, נובמבר 1973
תכריכי נייר
(לזכר שעיה כהן)
עֶשְׂרִים שָׁנָה חָלְפוּ
מִלֵּיל הַמַּאֲרָב הַהוּא
שֶׁלֹא נָפַל לְתוֹךְ הַשִּׁכְחָה.
בַּמִּדְרוֹן הַקִּדְמִי שֶׁל הַתֵּל
נָחַת עֲרָפֶל שֶׁל מָוֶת
שֶׁנָּסֹג לְאִטּוֹ עִם אוֹר רִאשׁוֹן.
הֵם יָרְדוּ מֵהַזַחְלָ"ם רַק לְרֶגַע:
לְהַשְׁתִּין;
וְלִפְתֹּחַ קֻפְסַת שִׁמּוּרִים.
נָכוֹן, הֵם טָעוּ, אֲבָל
יוֹתֵר מִדַּי שָׁעוֹת הֵם לָחֲמוּ
וְרַגְלֵיהֶם רֻתְּכוּ לְרִצְפַּת הַפְּלָדָה.
אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה
אֲנִי רוֹכֵן עֲלֵיהֶם
וְעוֹטֵף אוֹתָם בַּדַּפִּים
הָרַחוּמִים וְחַנּוּנִים,
שֶׁאֲנִי עוֹקֵר וְתוֹלֵשׁ
מִדּוּ"חַ אַגְרַנַט הֶחָסוּי.
סתיו 1993
