בדומה לשם ספרו החדש - 'לא מבליג יותר' (הוצאת גוונים) - כך גם שמוליק טסלר, חבר קבוצת יבנה, החליט לא להבליג עוד. כשהגיעה העת ובאה השעה, והוא כבר בשנות השישים לחייו, בחר להטיח קבל עם ועדה, בעיקר כלפי קיבוצו והמורים שהיו אמונים על חינוכו כילד, את אשר רבץ על לבו במשך השנים.
טסלר, בן קבוצת יבנה, יליד 1954, הוא ילד שלישי במשפחה של שישה אחים ואחיות. אביו, אליעזר ז"ל, היה ממייסדי הקיבוץ. אמו, חנה טסלר (92), עלתה ארצה עם אחותה שרה, הצעירה ממנה בשלוש שנים, שתיהן ניצולות השואה. הן הגיעו לקבוצת יבנה, ולא נפרדו זו מזו כל השנים.
השתיים הקימו משפחות גדולות לתפארת, וסיפור חייהן זכה לסיקור טלוויזיוני נרחב. דמותה של האם חנה דומיננטית מאוד בספר, והיא אולי זו שבזכותה יכול היה שמוליק להשתחרר, תוך כדי כתיבה, מילדותו הקשה בחינוך המשותף.
שני חלקים מרכיבים את 'לא מבליג יותר'. חלקו הראשון מתאר את חייו של שמוליק כילד וכנער בבית הספר בקיבוצו קבוצת יבנה (שאותו הוא מכנה בספר 'ניר קווים'). זהו, לדברי טסלר, פרק אמין לגמרי, וכל פרט שבו אכן קרה במציאות. חלקו השני של הספר מתרחש בעיר תל אביב, והוא בדיוני לחלוטין.
"אף פעם לא הייתה לי מחשבה לכתוב ספר", מודה טסלר. "לפני כ־13 שנים התחלתי לכתוב לעצמי פרטים שנזכרתי בהם מגיל 11. רשמתי בלילות על פתקים, ולא ידעתי מה לעשות עם זה, אבל המשכתי לכתוב. מישהו הציע לי ללמוד כתיבה יוצרת. עד אז למדתי טכנאות מחשבים ועברתי קורס טכנאי לטלפונים סלולריים. יש לי בעיית קשב וריכוז קשה ביותר, ולכן לא למדתי אף פעם דברים תאורטיים. אז הלכתי ללמוד בסדנת כתיבה יוצרת בהדרכת ציפי שחרור. כבר אחרי עשר דקות בשיעור הראשון איבדתי את הקבוצה. ביקשתי מציפי עזרה בכתיבת ספר. רציתי מאוד להוציא לאור את הדברים שרבצו עליי. היא אמרה שרק אם יש לי חומרים כתובים. הראיתי לה את כל הדפים שכתבתי במשך 13 שנים. קראנו יחד, וציפי קבעה שיש פה סיפור".
בספרו כותב טסלר את כל אשר על לבו, ובפועל סוגר חשבון באופן חד־משמעי וחריף עם מוריו בבית הספר היסודי. "החזקתי את זה כל השנים בבטן, לכן הייתי חייב להוציא הכול החוצה אחרי חמישים שנה, גם כדי שכולם ידעו שסבלתי. הייתי אומלל בבית הספר היסודי. זו הייתה הצעקה שלי".
ומה היו התגובות של אותם מחנכים־מורים?
"כיום הם במצב של התגוננות. אני שומע חרטה בדבריהם. 'פעם חינכו ככה', הם אומרים. המורים שעודם בחיים כיום, בני שמונים ויותר, מתגוננים, ואולי מתחרטים על התנהגותם. פגשתי בבית הכנסת בשבת מורה שהיה אכזרי במיוחד. היה מכה ומרביץ בצורה בוטה. הוא יושב לפניי ואומר לי: 'אני קורא את הספר שלך. אין שום שגיאת דפוס'. זו הייתה תגובתו. לאחר מכן פגש אותי ואמר לי: 'חייבים לעשות דיון על מה שהיה ולהסביר את זה'.
"התגובות האלו שאני מקבל, של מי שצבטו את אוזניי עד זוב דם, שהענישו אותי בכל עונש אפשרי, פיזי ונפשי - כמו להעתיק את כל ספר שופטים - עושה לי טוב כל כך כיום, כשהם מבינים סוף־סוף שכך אסור היה לחנך. אז יצא לי סיפור משוגע על ילד בן 13 שלא מסוגל להתרכז אפילו עשר דקות, ואף אחד מהמחנכים הדגולים של הקיבוץ לא הבין זאת".
"החלק השני של הספר מתרחש בתל אביב, והוא הוא סוג של עונש שנתתי למורים", ממשיך טסלר. "הראיתי להם את החברות שצמחה ביני לבין ילד הפקר. הראיתי להם לְמה אני מסוגל להגיע, מה אני מסוגל לעשות ולמה החברות יכולה להוביל. רציתי להבהיר שהדבר היחיד החשוב שהיה לי בבית הספר, היו הרעוּת והחברוּת שהצילו אותי. סגרתי מעגל בכך שהבאתי בסיפור ילד הפקר לקיבוץ, ואולי בספר הבא אספר איך התייחסו בקיבוץ שלי לילדי החוץ".
