הרבה שנים אחרי שהקימו השנלרים הגרמנים (בסוף המאה ה-19) את בית הספר החקלאי בחוות שפון, ולא מעט שנים לפני שבנה (ב-1962) האדריכל פרדי כהנא (בית העמק) את בית התרבות והזיכרון היפה, הוקם (ב-1952), ב"גבעת יהודה" שבמרכז נצר סרני, מגדל המים - גליל בטון פשוט, אפור, נטול יומרה ותואר, עם שלבי ברזל שמובילים אל פסגתו, 11 מטרים גובהה, להניף עליה דגלים וכרזות ביום חג.
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים: הצלם בועז לניר מתעד מגוון של טיפוסים בקיבוץ ספרה החדש של יונה טפר: אימון להתבגרות כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
זה מגדל שרבים כמותו בקיבוצים - בבסיסו חדר כניסה מקומר תקרה, ששימש כמועדון צנוע, אחר כך כחדר פינג פונג, וכיום מאכסן מכונות, ומעליו מכל ענק, האוגר את מי הבארות של הקיבוץ, ומזרים אותם, רון קילוח בצינור, לבתי הקיבוץ, כאז כן עתה.
השנים נתנו בו אותותיהן, וככל שהוריקו הדשאים סביבו, עצי האורן השתרגו, והוושינגטוניות גבהו - בדופנות המגדל נבעו סדקים, סימני חלודה הכתימו אותן, והלב של יואב גודלי נחמץ. "היה לי סוג של חלום", אומר גודלי, יליד הקיבוץ, האחראי על התכנון והתשתיות, מעצב תעשייתי בהשכלתו, "להפוך את המגדל לאלמנט עיצובי".
החודש זה קרה, אחרי שקבלן חיצוני השלים עבודות איטום ושימור במגדל, חוץ ופנים, וניאות להשאיר לשבועיים את הפיגומים מסביבו, לטובת מימוש החלום. "הרעיון שלי היה לצייר על המגדל מעין צללית של נוף הגבעה, כמו לעת שקיעה, עם הבתים והעצים שעליה", מספר גודלי.
"פניתי לגורמים האחראים בקיבוץ, וכשקיבלתי אישור לרעיון עירבתי את כנרת רוסק-קסלברנר, מעצבת גרפית, בציור שהעתקנו אל המגדל, המשלב בתוכו טרקטור, תלמים, וכמה אלמנטים מקומיים אופייניים. החלטנו גם שלא להרעיש בצבעים צועקים, אלא ללכת על שני גוונים של אפור.
ואז התעוררה השאלה, איך מעבירים את הציור של כנרת מהמחשב אל מעטפת המגדל. יצרנו 'גריד', חילקנו למקטעים ממוספרים, ואחרי שהקבלן צבע את המגדל ברקע האפור שבחרנו - עלינו על הפיגומים, ולאט־לאט ציירנו את הקונטורים, בפחם ובגירים".
וכשנקראו חברי הקיבוץ לתת יד ומברשת לביצוע הציור הענקי, היתה שמחה גדולה. לא פחות מארבעים מהם, רובם צעירים, אבל לא רק, נענו לקריאה, ואחרי שעברו קורס בטיחות בעבודה על פיגומים - התקבצו בשעות אחר הצהריים והערב, ובסוף השבוע גם בבקרים, ובניצוחן של כנרת ושל הגר קציר, גם היא מעצבת גרפית, טיפסו, צבעו ונצבעו בחדווה.
"היתה אווירה נהדרת", מתמוגג יואב, "ממש חגיגה קהילתית. חבר'ה בני שלושים ארבעים, שכמעט אין לי קשר איתם ביום יום, עבדו אתי יחד, כתף אל כתף - תרים, תעלה, תחזיק, תביא... בקיצור, יצא מקסים".