הצינה הנושבת מהמיצבים ומהציורים של צילה ליס (מקיבוץ עין-שמר), המוצגים ב"מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן" שבקיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, אינה רק משום הגוונים הלבנים-אפורים המאפיינים אותם, אלא גם ובעיקר מתיאורי המסע אל המוות וממנו, שעוברות הדמויות - נטולות תווי פנים ומאפיינים פיזיים, דבר ההופך אותן ל"כלאדם".
עוד תרבות ואמנות בקיבוצים:
שרים ומספרים על "המאהב של ארץ ישראל"
הקיבוצניקית שמחיה את העיזבונות של האמנים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet
שם התערוכה, via (אוצרת: רות שדמון), מרחיק את העדות אל דרך הייסורים שעבר ישו בדרכו לצליבה, עם מומיות חנוטות המאכלסות את העגלות, ספינות, ארונות קבורה וצלבים, המופיעים שוב ושוב ברישומים ובציורי השמן. אבל האמנית המוכשרת אינה דוחה את ההנחה שעסקינן במולדת שחיה על חרבה ומקריבה את בניה למולך, ומתייחסת גם אל קו הייצור הקיבוצי שמקדש את הקולקטיב הצייתני על פני הפרט היוצר.
באחדים מהציורים ניתן להבחין בדימוי של מסוק קרב, שתוך כדי נסיקתו הופך לצלב ולציפור. בעלה של צילה ליס היה טייס קרב בשירותו בצבא הסדיר ובמילואים ומדריך פרחי טיס - עובדה שבאה לידי ביטוי בציורים טורדי הנפש. בית גידולה הקיבוצי של ליס מתאפיין בכלי הקיבול הרבים הגודשים את העגלות הנדחפות בידי ה"מוזלמנים" שלה, וגם כאן מובעת עמדה קשה לעיכול - לא תינוקות מונחים במנשאים, ולא נשים מובילות את המסע, אלא מעין עובדי כפייה מחוקי פנים.
חלל התערוכה כולו נראה כמקדש פאגאני, בו עשרות ראשים, דמויי "ראשי הציפורים" בהגדה המפורסמת, מובלים בעגלות מוארכות אל מקום לא ידוע. במקום נוסף עוברים בין טורים של "מומיות" זהות, בואכה שולחן/ארון מוות בו מונחים ראשים, כשארבעה "שומרים" כמו מגוננים עליהם. סממנים נוספים המופיעים שוב ושוב בעבודותיה של צילה ליס הם המילה Help, רישומי אוניות סכמטיים, עפיפונים ושבשבות ילדיים.
ספר אמן איכותי הופק על ידי צילה ליס והמוזיאון. בנוסף לצילומי העבודות, מופיע בו מאמר שכותרתו "תוך כדי תנועה",
מאת המבקרת והאוצרת דנה גילרמן, המסתיים כך: "נדמה שהחיבור לנצרות נועד בעיקר ליצור ריחוק מהפרשנות המקומית. הקורבן יכול להיות בן קיבוץ, כמו גם מהגר יהודי ניצול שואה - אבל ליס רוצה לדבר על האמן עצמו כקורבן; על מי שנגזר עליו לעסוק באמנות; ועל הדרך, שהיא דרך החתחתים של היצירה עצמה".
התערוכה תינעל בתאריך 28.3.
