את כניסתה לשנת השמונים לחייה מציינת אורה אילת מקיבוץ סער בספר ילדים, שגם ההורים והסבים ימצאו בו עניין.
עוד על ספרים וסופרים מקיבוצים:
"הפעם אספר את עצמי" - ספר חדש למוקי צור
כותב מתוך השבר - ספר ביכורים לאמן מהקיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet
הספר - "ידידים בצבעים" - מגולל, בחרוזים ובאיורים, את מלחמתו של הצבע האדום בצבע הירוק, כשכל הגוונים החמים והקרים מצטרפים למהומה, ורק הצבע הלבן משכין שלום ביניהם לאחר שהוא מפנה את מבטם לעבר הקשת בשמים - בה כל הצבעים מתקיימים אלה לצד אלה בהרמוניה מלאה.
אילת אינה מתחמקת מהאמירה הפוליטית המובעת בספר, ולדידה יכולים הקוראים הבוגרים יותר גם לייחס את הצבע הירוק ל"קו הירוק" ואת הקו האדום לגבול שאסור לחצות. "גם ילדי גן צעירים שנשאלו, בעקבות שמיעת הסיפור, אם הם מכירים מצבים דומים של סכסוך, ידעו לספר שיש ריבים כאלה גם בקרב ילדי גן וגם בין יהודים לערבים", היא מספרת.
"הגיר הירוק אומר: 'את הגיר האדום אני לא סובל/ אם רק יתקרב מכות יקבל'", כך נפתח הספר. בהמשך מתעצם המאבק רווי הצבעים: "גיליונות הציור כבר מלוכלכים/ צבע על צבע כולם מרוחים/ נדמה שהקרב כאן לא ייגמר/ לעולם לא יוכלו יחדיו לצייר". אבל הסוף, כאמור, נותן תקווה: הצבעים מתעשתים ואומרים בקול אחד: "לא כל כך חשוב להיות צודק/ הרבה יותר חשובה החוכמה/ אמרו ועשו, הביאו עוד דף/ וציירו עוד ציור חדש משותף".
אורה אילת כבר ניסתה את הסיפור הצבעוני על גני ילדים באמצעות בתה הגננת, וגם העלתה אותו כהצגה עם ילדי סער, ובכל מקום שמעה הדים טובים. נכון לעכשיו תוכלו לרכוש אותו רק בגרסה הדיגיטלית באתר האינטרנט של הוצאת "צמרת" (באתר netbook), אך יש כוונה להוציאו לאור גם בגרסה מודפסת. את האיורים משובבי העין, המינימליסטיים באופיים, תרם לספר הנכד של אילת, גיא מיטרני (24).
אורה אילת, שרק עם יציאתה לגמלאות החלה להוציא לאור הגיגים וספרים, כתבה גם למבוגרים, אבל תמיד עשתה זאת תוך התכוונות חינוכית תרפויטית, לאור היותה (גם) מדריכת הורים מוסמכת מטעם "מכון אדלר".
היא סבתא לתשעה נכדים שגיליהם בין שבע ל-24. אל קיבוץ סער הגיעה בשנת 1954, במסגרת גרעין "השומר הצעיר" מחדרה.
"את יצר הכתיבה ביטאתי דרך עלון הקיבוץ, שאותו ערכתי, ובחרוזים-שירים שכתבתי למועדים פרטיים של חברים", מספרת אילת. "בשנת 1997 כתבתי לראשונה ספר, בשם 'מכתבים שלא כתבתי', שיצא לאור ב'ספריית הפועלים', ונולד כתוצאה מהעבודה החינוכית שלי - ומשם המשכתי".
למה התחלת לכתוב רק כשהפכת לסבתא ויצאת לגמלאות?
אורה אילת: "אני לא יכולה להסביר, לא לעצמי ולא לאחרים. פרץ הכתיבה התרחש בגיל מבוגר, וזו עובדה. אולי הרצון לכתוב לנכדים ולהורים שלהם עשה את ההבדל. אני עדיין לא מגדירה את עצמי כסופרת ילדים. לכל היותר 'סופרת קלוריות'..."
מה הבא בתור?
"אני ממש לא יודעת. בינתיים אני משקיעה בספר החדש, בתקווה שגם יודפס ויהיה נגיש יותר למי שלא גולש באינטרנט. אין סיבה ש'ידידים בצבעים' לא יגיע לעוד ילדים, ולעוד הורים שהיו פעם ילדים, וגם לאנשים שרוצים לראות כבר את סוף הסכסוך".