100 המטרים של האמן ערן אופיר טורנר (52) לקחו אותו בסגר הראשון לשדה דב הנטוש שליד ביתו, והוא החל ליצור את תמונת הראי של המשבר בכלכלה ובבריאות.
הוא תיעד את עצמו רץ על שאריות מסלולי ההמראות והנחיתות כדי להמחיש את מדיניות השמיים הסגורים שהחליטה עליה הממשלה. את גדרות הברזל הוא דימה לסורגים של בית כלא שבו נתונים אזרחי המדינה בגלל הקורונה.
קראו גם:
הוא כפת את עצמו בכבלי חשמל ישנים שהושארו במקום כדי להדגים אובדן שליטה ובדידות.
בתערוכה הווירטואלית שהעלה טורנר לעמוד הפייסבוק שלו בימים אלה מופיעות גם תמונות של תפילין, של צמידים ושל שרשראות מעשה ידיו שעשויים משאריות מתכת חלודה.
"רציתי להראות דרך העבודות שאנחנו בובות על חוט, מריונטות של השלטון שקושר אותנו כמעט פיזית כמו שאני סגרתי את עצמי באחד המבנים הישנים והמתפוררים בשדה דב ברצועת חנק על הצוואר. מקבלי ההחלטות לא יודעים מה להחליט, ואנחנו האזרחים לא מתקדמים לשום מקום, גם מבחינת העבודות וגם מבחינה כלכלית".
איך השפיעה הקורונה על המצב הכלכלי שלך?
"אני עובד כמעסה והמון זמן היה אסור לי לטפל ובעצם להתפרנס. כובלים אותי, ולכן בתיעוד שמתי על עצמי ברזלים שאי אפשר לצאת מהם".
גם זיכרונות מהעבר שלו – מהזמן שהיה ילד שפונה מחבל ימית שבסיני בשנת 1982 במסגרת הסכם השלום עם מצרים – צפו ועלו בדמות הבתים הנטושים שעוד עומדים על תילם בשדה דב.
"כשהתחילו ההפגנות על פינוי ימית הייתי רק בן 12", הוא נזכר. "המשפחה שלי הייתה משויכת למפלגת 'התחיה' של גאולה כהן והשתתפנו בכל ההפגנות נגד הפינוי, אבל ברגע שנחתם ההסכם לפינוי ההורים אמרו, 'בשביל שלום צריך לפנות את הבית'".
איך היה הפינוי?
"הפינוי היה קשה. היינו אחת המשפחות האחרונות שהתפנו משם. להורים הייתה משתלה והיה מורכב מאוד להעביר אותה. נעזרו ב־50 משאיות בערך. היו לנו הרבה רגשות למקום ואהבנו את ימית"
היום טורנר חי עם בן זוגו ויש להם שני ילדים שהביאו לעולם בתהליך פונדקאות. הוא נולד בנהריה. כשהיה בן שנתיים עברה משפחתו לחבל ימית ולאחר הפינוי העתיקו הוריו, רחל וחנן, את מקום מגוריהם לעין הבשור.
"עוד כשהייתי בגן התחברתי לתחום האומנות", מספר טורנר. "הייתה לנו אז שכנה שהיה לה סטודיו לציור ולמדתי בו. כשהייתי בן 13 הקמתי חוג תיאטרון במקלט הציבורי שלנו כתחביב". כשהייתי בן 16 עברתי ללמוד בפנימיית 'חוות הנוער הציוני' בשכונת קטמון בירושלים ולמדתי שם במגמת אומנות".
בצבא שירת טורנר בשריון ולאחר שהשתחרר למד בבצלאל עיצוב, קרמיקה וזכוכית ואחר כך למד בתוכנית אמנים לשינוי חברתי בבית הספר לאומנות מוסררה. 24 שנים הוא היה בעליו של סטודיו לפיסול וקדרות ברחוב עזה בירושלים. "גם בתל אביב היה לי סטודיו, בפלורנטין, אבל האבק של הקרמיקה פגע בריאות שלי ונאלצתי לסגור את שני חדרי הסטודיו".
סמל נהרס
בשדה דב הסמוך לביתו הופסקו הטיסות לפני קצת יותר משנה ובחודש פברואר האחרון הושלם פינוי המקום. כעת השטח נטוש, אך בקרוב יוקמו בו מגרשי חניה זמניים עד שתמומש התוכנית הגדולה ולפיה ייבנו במקום שכונות מגורים. "אני נמצא בשדה דב כל יום", אומר טורנר. "יש ימים שאני נמצא שם גם ארבע שעות. כשהוא נסגר נוצרו פרצות בגדר שהקיפה אותו והוא סקרן אותי מאוד והזכיר לי נשכחות ומשך אותי".
מה שדה דב מסמל מבחינתך?
"הוא אייקון תל אביבי שמסמל את היכולת שלנו כאזרחים לנוע מתל אביב לכל הארץ ומחוצה לה. יש בו דיונות שמזכירות לי את דיונות החול בסיני, אבל אני פועל במקום הזה עכשיו, בטבע העירוני הזה, כי בקרוב הוא ייהרס ויבנו בו".
היה מאבק ארוך על השדה עד שהוחלט לסגור אותו. מה חשבת על ההחלטה?
"יש דברים חיוביים שקשורים להחלטה כי שדה דב היה מפגע של רעש וזיהום אוויר. הדבר השלילי הוא חוסר היכולת להתנייד. אני גר בקו ראשון לים, וכשיבנו פה לא נהיה בקו ראשון לים. ברור לי שלא מעט אנשים נפגעו מההחלטה הזאת, אבל עליי, ולפחות בשלב הזה, היא השפיעה לטובה בגלל האומנות".
בקרוב יתחילו לפתח את השטח. מה תהיה הזירה האומנותית הבאה שלך?
"אני מניח שפועלי הבניין שיעבדו במקום ויקימו את השכונה יסקרנו אותי. אני תמיד מציב את אנשי השוליים בקדמת הבמה. אני מצלם את השליחים, זה מה שאני עושה. אחרי שהשלב הזה ייגמר אחפש זירה אחרת, אמצא מקום אחר".
היצירה שלך בשדה דב מקלה עליך את הכאב האישי שלך?
"היא לא מקלה אלא מחברת, היא מחיה זיכרונות, מעוררת יצירתיות, ואני מצליח למצוא מקור תעסוקה מסוים, מה שאין לי בזמן הקורונה. אני מרגיש שהאומנות שלי בשדה דב מייצגת הרבה אנשים אחרים והרבה מצוקות שרבים נתקלים בהם בימים האלה".