צלקת דהויה בזרוע וברגל. זו העדות החיצונית היחידה מהיום הארור ההוא בקבוצת יבנה לפני 70 שנה בדיוק. גם המקום שבו אירע האסון נמחק ואיננו.
4 צפייה בגלריה
"לא עסקנו בזה". אלטמן (משמאל) ואשר, בשחור לבן: הני והילדים, צילום: ארכיון קבוצת יבנה
("לא עסקנו בזה". אלטמן (משמאל) ואשר, בשחור לבן: הני והילדים, צילום: ארכיון קבוצת יבנה)
מה שהשאירה אחריה אותה פצצה שנחתה בקיבוץ הוא סיפור שלא רבים מכירים. סיפור של אובדן, של כאב ושל הדחקה, שהתערבבו ונמהלו עם הרצון האנושי החזק ביותר - הרצון לחיות.
24 במאי 1948. הימים הם ימי מלחמת העצמאות. לישראל הצעירה עוד לא מלאו שבועיים. קרבות עזים מתחוללים בכל החזיתות. המצרים הצליחו זה עתה לכבוש את יד מרדכי, והם ממשיכים לשעוט צפונה. התכונה בקבוצת יבנה, על נתיב האויב לכיוון מרכז הארץ, היתה רבה.
תעלות נחפרו, כוחות תגבור הובאו, והחברים אפילו החלו מכינים מוקשים מאולתרים כדי למנוע את נפילת המשק. מטוסי קרב מצריים כבר נראו בשמיים, שבים מעוד מהלומה שהטיחו בתושבי תל אביב.
בצריף אחד קטן בקצה הקיבוץ ישבו באותה עת בני הזוג קורטי והני מאיר בני ה־24, עם זוג התאומים שלהם רותי ונתן (3) ועם חברתם הטובה הדסה וולף ובתה בתיה בת השנה. הם הספיקו להתווכח ביניהם אם אחד המטוסים שחלף מעל בתי המשק הוא ישראלי או מצרי.
צעקות של ילד קטן מחוץ לצריף קטעו את הדיון. הני, חובשת בהכשרתה, יצאה לקראתו וגילתה שעקץ אותו דבור. בעוד רגע קט היא תבין שהצעקה הזאת הצילה את חייה. פצצה שהטיל המטוס פגעה ישירות בצריף, והוא קרס ונחרב כליל.
כעת עמדה מול מה שהיה ביתה, וידעה שאהוביה שרועים בין ההריסות. הפיצוץ האדיר נשמע בכל המשק, וחברים מיהרו לבוא ולסייע. בין השברים היה מוטל ללא רוח חיים קורטי בעלה. היא הספיקה לראות את נשימותיה האחרונות של בתה רותי.
נתן, האח התאום, נפצע קשה. כולו שתת דם. גם חברתה היקרה הדסה לא שרדה בהפצצה. רק בת 23 היתה, ונשאה ברחמה את ילדה השני. בתה בתיה נפצעה קל.
בלית ברירה, ובאין פתרון אחר, העלו מיד את הילדים הפצועים על אוטובוס ציבורי שעבר במקרה במשק בדרכו לתל אביב. את ההרוגים הביאו באלונקות לאזור המרפאה. הקיבוץ כולו חווה לראשונה על בשרו את טראומת המלחמה.
במרחק נסיעה קצרה משם, צפה יוסף וולף על המתרחש באזור ממקום עבודתו בגן יבנה. הוא עוד הספיק לראות את המטוס המצרי מרחף מעל הקיבוץ, אך לא שיער לעצמו שהוא גדע זה עתה את חייה של אשתו הטרייה.
בשובו למשק נתקל וולף בחברים סוחבים אלונקה. קווצת תלתלים בצבצה מחוץ לסדין הלבן שכיסה את הגופה. מראה זה הספיק לו כדי להבין את הדבר הנורא שקרה.
הוא פנה לחבריו וביקש את קורטי, חברו. עבורו לא היה אדם אחר בקיבוץ שיוכל לנחם אותו בשעה קשה כל כך. שאר החברים הנבוכים לא ידעו את נפשם מצער. כעת עליהם לבשר לו שלא רק אשתו, אלא גם חברו הטוב ביותר ובתו, בין הנספים.
בין אזעקה לאזעקה כרו למחרת היום שלושה קברים ביבנה. הדסה, קורטי ורותי נטמנו זה לצד זו. ההלוויה לא נמשכה זמן רב, שכן המצרים היו קילומטרים ספורים משם. קרובי המשפחה לא יכלו להגיע להיפרד מיקיריהם. רק כעבור כמה ימים התבשרו הוריה של הדסה על מות בתם. אפילו שבעה לא יכלו לשבת.
הני, ששכלה את בעלה ואת בתה, סעדה את בנה הפצוע קשה בבית החולים הדסה בתל אביב. בתה לאה בת החצי שנה, שניצלה מהאסון משום שהיתה אז בבית התינוקות במשק, הובאה להוריה של הני בתל אביב.
כמה ימים אחרי האירוע, ועם התקדמות המצרים, הוחלט לפנות מהקיבוץ את כל האמהות והילדים. בתיה, בתה של הדסה, שכבה אף היא בבית החולים, עם אביה לצדה.
תסכול וצער הדדי
משני זוגות חברים טובים נותרו שניים - יוסף והני. הם היו צריכים להתרגל לא רק לעובדה שחייהם ינועו מעתה על הציר שבין יבנה לבית החולים, אלא גם לסטטוס כה משונה לצעירים בני 24 - אלמן ואלמנה. זה ללא אשתו, זו ללא בעלה. כאב זר אך משותף.
בימי המלחמה הטרופים ההם לא היה להם למי לפנות ובמי להיתמך, ואת התסכול והצער ההדדי הם שיתפו זה עם זה. הפגישות כללו זיכרונות ותהיות על מה היה ועל מה יכול היה להיות לולא התרחש האסון.
יוסף בחר להטביע את יגונו בעבודה במשק ומחוצה לו כנהג משאית, והני הקדישה את כל כולה לטיפול בנתן המאושפז ובלאה התינוקת. שניהם הבינו שהגורל האכזר דווקא איחד אותם, והוא זה שאִפשר להם להמשיך ולהתקיים.
תדירות הפגישות גברה עם ההחלטה להשיב את הילדים והנשים לקיבוץ לאחר שנהדפו המצרים. הם סיפרו זה לזה על המועקה ועל ההתמודדות עם השכול. אט־אט, שיחה אחר שיחה, בכי אחרי בכי, נעשה החיבור רומנטי.
כשנה אחרי כן, בצעד בלתי שגרתי בימים ההם, החליטו להתחתן. הילדים ששרדו באסון - נתן ולאה, ילדיה של הני, ובתיה, בתו של יוסף - היו כעת לאחים בבית המשותף שקם בקיבוץ. ב־1952 נולד בנם המשותף אברהם, שנקרא על שמו של קורטי (שמו היה אברהם, אך בפי כל הוא כונה קורטי).
4 צפייה בגלריה
נשאה ברחמה את ילדה השני. וולף, צילום: ארכיון קבוצת יבנה
(נשאה ברחמה את ילדה השני. וולף, צילום: ארכיון קבוצת יבנה)
את בתיה (71, כיום בתיה אשר) ואת לאה (70, כיום לאה אלטמן) פגשתי מול קברי יקיריהן בבית העלמין של קבוצת יבנה.
חתונה. משפחה חדשה. אח חדש. מה הבנתן מכל זה?
לאה: "אנחנו למעשה לא יודעות דבר, כמובן בהתחלה, כי היינו בסך הכל ילדות קטנות מאוד. אבל אני זוכרת שהתייחסתי לבתיה כאל אחותי".
בתיה: "באמת לא עסקנו בזה בשנים הראשונות".
אתן שתי אחיות. לא תאומות, לא דומות, אבל קרובות מאוד בגיל, רק תשעה חודשים מפרידים ביניכן. הייתן אפילו באותה כיתה, ובקיבוץ מתייחסים אליכן למעשה כאל האחיות לבית וולף.
לאה: "נכון. לא רצינו שידעו שאנחנו לא אחיות ביולוגיות, שאנחנו אחיות חורגות, מילה כזו נוראה. הקושי לא היה ביבנה, אלא דווקא כשהיינו יוצאות מהקיבוץ ונדרשות להסביר לילדים אחרים, למשל בפעילות במחנות בני עקיבא, מה העניין.
"החלטתי שאני מתרצת, אז אמרתי למי ששאל שההפרש בינינו הוא של 11 חודשים, ולא של 9 חודשים, ושאמא ילדה את בתיה ומיהרה להיכנס להריון והביאה אותי. ועדיין, ברמה האישית לא חשתי עם זה קושי אמיתי".
בתיה: "בכיתה גדלנו לתוך זה. הילדים האחרים לא ידעו על הסיפור שלנו ולא על הקשיים שחווינו. אני זוכרת שהגיע גרעין חדש לקיבוץ והראו להם אותנו, את 'המשפחה המיוחדת והנהדרת הזו שלא רואים עליה שום דבר'. בחיים לא שאלו אותי איך אני מרגישה במשפחה החדשה. מי דיבר על זה אז בכלל?"
לאה: "התעסקנו בלהיות רגילים".
בתיה: "זה נכון, אבל מחשבות פנימיות היו".
מתי בעצם מתחילה להתגלות לכן התמונה המלאה? היה איזשהו אירוע מכונן?
בתיה: "אני זוכרת רגע שבו אני עם קבוצת ילדים בקיבוץ. היינו אולי בני שבע. כמה מהם פנו אליי ואמרו לי 'אמא שלך לא ילדה אותך'. נסערת רצתי הביתה ושאלתי אותם אם זה נכון. הם השיבו בחיוב. אבל חוץ מהמשפט הזה לא הושיבו אותי וסיפרו לי מה זה אומר".
גדלתן בלי לדעת שאתן צריכות להתמודד עם שכול ועם אובדן.
בתיה: "נכון. רק כשהתבגרנו מעט היינו הולכות עם ההורים לקברים. אני לא זוכרת בת כמה הייתי. כנראה בת עשר. שם כבר התחלנו להבין. הבנתי שזה הקבר של אמא שלי, ושל רותי ושל קורטי. אף על פי שהם נפלו בט"ו באייר, אף פעם לא עלינו לקברים בתאריך הזה, ולא ציינו את יום הזיכרון שלהם, אלא עלינו ביום הזיכרון לחללי צה"ל".
איך זה שידעתן מעט כל כך?
בתיה: "לא דיברו על זה. פשוט לא דיברו. כך זה היה בדור הזה. ממש כמו שלא דיברו על השואה, שלא סיפרו לנו שזה קרה. ההורים חשבו כנראה שאם מתחתנים אז אפשר לטאטא את זה. למשל, ההורים לא שמו תמונות בבית (של בני הזוג שנהרגו. נ"ש)".
"אבא אמר שהם דיברו הרבה מאוד זה עם זה על מה שאירע, אבל לא איתנו. כל השנים הייתי צריכה לאסוף פירורי מידע על מה שקרה".
"מי אבא שלי? קורטי או יוסף? שנים זה ליווה אותי. גם כשהייתי צריכה להוציא תעודת זהות. את כל זה לא העזתי לשאול את אמא. אפילו שכבר הייתי אמא בעצמי בקיבוץ כפר עציון, לא סיפרתי לאף אחד.
"התביישתי בזה מאוד ברמה האישית. אני לא יודעת למה. יש כאלה שלא יודעים מזה אפילו כיום. לא הרביתי לדבר על זה".
ההחלטה לא לספר לילדים את הסיפור המלא, והעובדה שהם ניזונו רק מחלקי אמת, גבתה לעתים מחיר, גם אם באופן לא מודע כפי שמספרת בתיה. "הייתי היחידה שאמא (הני) לא ילדה אותה.
"כילדה חששתי אולי שלא אוהבים אותי כמו את אחיי, וחשבתי לעצמי שאני צריכה לרַצות את הסביבה כדי שיאהבו אותי יותר. לדעתי הקושי הזה ליווה אותי גם בהמשך חיי, כי היה בי משהו עצור".
בית בלי שכול
רק כשהתבגרו השתיים הן נחשפו לפרטים ולסיפורים נוספים, והצליחו להשלים את הפאזל של חייהן. הן, כמו אחיהן נתן ואברהם, התחתנו והקימו משפחות משלהן, אבל יעברו עוד עשרות שנים עד שההורים ייעתרו לבקשת בני המשפחות, ויפתחו לראשונה את סגור ליבם.
בשנת 1998, 50 שנה אחרי ההפצצה שריסקה שתי משפחות, ואשר הולידה משפחה חדשה, נערך ביבנה "ערב החשיפה". יוסף והני כינסו את ארבעת הילדים, הנכדים וקרובי משפחה אחרים, וסיפרו בגילוי לב על מה שהתחולל בקרבם מאז היום שבו קרה האסון, דרך החיבור ביניהם ועד ההחלטה שלא לספר.
4 צפייה בגלריה
נטמן לצד בני משפחתו. קורטי, צילום: אלבום משפחתי
(נטמן לצד בני משפחתו. קורטי, צילום: אלבום משפחתי)
הוידויים המרגשים מהערב שהתקיים לפני שהלכו השניים לעולמם תועדו בסרט אשר הופץ בקרב המשפחה המורחבת. "לא ידענו איך לגשת ולספר את האירועים", סיפרה הני, אז בת 73.
"בינינו יכולנו לדבר, אבל איך מספרים את זה לילדים? לא היה ייעוץ של אנשי מקצוע, לא היה עם מי להתייעץ. כל אחד מאיתנו עשה כמיטב הבנתו. אם מסתכלים על זה כיום, ההבנה אז היתה שגויה. כיום יש דרכים אחרות להתמודד, עם הכוונה ועם הדרכה צמודה, דברים שלנו לא היו".
גם אם היה רגע של חרטה על ההחלטה בשנים הראשונות, נראה שמבחינת ההורים התזמון היה כבר בעייתי. "התחיל להיות מאוחר לספר על מה שהיה. הדברים שסיפרנו לילדים היו בסופו של דבר מעטים, לא מספקים, כמו שנוכחנו לדעת בעקבות השאלות וההתעניינות. לכן החלטנו קצת לספר", המשיך יוסף.
"לא היה פה ניסיון כזה (של שכול. נ"ש). לא היו קבוצות תמיכה, לא פסיכולוגים, לא עובדים סוציאליים. היית צריך למצוא את שביל ההתמודדות שלך בעצמך, כל אחד לפי האופי שלו. אני והני ניהלנו אוטוסטרדה של שיחות. אי אפשר היה להתקיים בלי זה.
"טבעי שנקשרנו יותר ויותר, והחלטנו להקים בית משותף. דיברנו הרבה על איך יראה זאת הציבור, ששני אנשים שנפגעו בונים בית חדש 13 חודשים אחרי שפקד אותם אסון. בינינו לא ראינו בזה בעיה. מצאנו את זה כדבר הטבעי, הנכון וההגיוני ביותר בעולם.
"אנחנו יכולים להבין אם ישנן טענות - למה לא סיפרנו מוקדם יותר, למה לא שיתפנו. אז בנוגע לזה אגיד: כשהחלטנו להתחתן, החלטנו כמה דברים: שזה יהיה בית בריא, בית שיזכור, אבל לא בית של שכול".
4 צפייה בגלריה
בת משפחתה קרויה על שמה. רותי, צילום: אלבום משפחתי
(בת משפחתה קרויה על שמה. רותי, צילום: אלבום משפחתי)
שלא כמו המקרים הידועים מקיבוצים שונים בזמן מלחמת השחרור, דוגמת כפר עציון, יד מרדכי ודגניה א', לסיפור הטראומתי של יבנה כמעט ואין תיעוד בארכיון הקיבוץ או בעיתונות הארצית דאז.
רבים בקיבוץ, קל וחומר ברחבי המדינה, לא נחשפו ולא שמעו על המקרה, שנבלע בין ההדחקה לבין סיפורי הקרבות האחרים. אולם בני המשפחה שמו להם למטרה לתת לעניין זה ביטוי, ובכך לתקן את העוול ההיסטורי. בין השאר נחנך לפני שנים מספר שלט הנצחה להרוגי התקרית סמוך למקום שבו עמד הצריף של משפחת מאיר.
אחרי שנים רבות כל כך יש תחושת הקלה?
לאה: "אני מרגישה שכיום זה לא מכביד עליי. היתה תקופה שהסתרתי את המאורע הזה, וזה לקח ממני אנרגיות, אבל כבר השתחררתי".
בתיה: "ב־1993 נהרג בני עזרא בצבא. עם זאת, אמרתי לעצמי שאני בוחרת בחיים. כשהתחלתי ללכת בעקבות זאת לפסיכולוגית, מה שהתחלנו לדבר עליו היה דווקא הילדוּת, אמא. בימים ההם לא יכולתי לשאול שום דבר, ולא להוציא את מה שהרגשתי. לא היה מול מי.
"זה דור שלא דיבר, וזה הלך איתי הרבה שנים. ביום הזיכרון הראשון אחרי מות בני, זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מול הקבר של אמא שלי.
"במשך כל השנים לפני כן הייתי עומדת מול הקבר שלה ואומרת לה 'אמא, תסלחי לי, אני לא בוכה עלייך. אני לא מכירה אותך'. עזרא פתח לי את הערוץ הזה. הרגשתי את זה".
בני המשפחה המיוחדת הזאת זכו אומנם לאיזושהי סגירת מעגל, אבל עד היום, עשרות שנים אחרי, עדיין מתבררים פרטים חדשים על הימים המורכבים ההם ביבנה ועל התקרית הקטלנית.
ועדיין, הדבר החשוב ביותר למשפחה הוא לשמור על המורשת ולספר את הסיפור. על המשפחות שהיו, על האובדן, וחשוב לא פחות - על התקומה. עד היום נמצאים ארבעת האחים בקשרים טובים, והם מקיימים אירועים משפחתיים משותפים. נתן הבכור מתגורר עם אשתו רבקה באפרת, ולהם ארבעה ילדים. אחת מהם נקראת רותי, על שמה של אחותו שנהרגה.
בתיה התחתנה עם אורי אשר, בן קבוצת יבנה. הם הקימו בית במושב תקומה ובו גידלו ארבעה ילדים. הדס בתם קרויה על שם סבתה שנהרגה. לאה נישאה לשייע אלטמן מכפר עציון, ולזוג חמישה בנים. אברהם, בנם המשותף של הני ויוסף, מתגורר עם לינדה אשתו בגינות שומרון, ולהם ארבעה ילדים.
יוסף וולף, שכיהן בין השאר בתפקיד עוזר שר האוצר בשנות השבעים, הלך לעולמו ב־2009 בגיל 85. הני אשתו שימשה בשורת תפקידים בקיבוץ, והיא הלכה לעולמה ב־2016 בגיל 93. לכבודם, לכבוד ההרוגים באסון, ולכבוד חללי צה"ל, תישא בתיה אשר את הנאום המרכזי ביבנה בערב יום הזיכרון שבו יציינו 70 שנה להפצצה.
