מדי שנה מעניקה האגודה הישראלית למדע המדינה, בכינוסה השנתי, פרס לספר הטוב ביותר שפורסם בשנה שחלפה. בשבוע שעבר (7.5) הוענק הפרס לספרו-מחקרו של פרופ' אסף מידני, עורך-דין חבר קיבוץ גבעת ברנר, המלמד בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל-אביב-יפו ובמרכז הבינתחומי הרצליה.
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
מידני חוקר את הממשק בין פוליטיקה, משפט וחברה, ובספרו "The Anatomy of Human Rights in Israel: Constitutional Rhetoric and State Practice (Cambridge University Press, 2014)" (בתרגום כללי - האנטומיה של זכויות האדם בישראל: רטוריקה חוקתית ופרקטיקה מדינית) הוא עוסק בשאלה מדוע לא מצליחות מדינות ליישם מדיניות של זכויות אדם, ומדוע יש פער בין הרטוריקה על זכויות אדם לבין היישום הלכה למעשה.
הספר עוסק בזכויות שונות בתחומים שונים, ומשרטט מעין "נוסחה" כיצד, בנקודת זמן נתונה, מתכנסים התהליך הפוליטי, מיפוי השחקנים השונים בזירה הפוליטית, האינטרסים והמאבקים שלהם, לכדי שיווי משקל פוליטי שהתוצאה שלו היא מדיניות ויישומה, המבטאים בפועל את היקף הזכויות בתחום מסוים.
"ספר חשוב, המציג מסגרת תיאורטית לניתוח והסבר של מעמדן הפוליטי-חוקתי של זכויות האדם בישראל", כך, בין השאר, הגדירה אותו ועדת השיפוט בנימוקיה למתן הפרס. "המחבר משתמש בתיאוריות של כלכלה פוליטית ובחירה חברתית כדי להסביר מדוע בישראל זכויות האדם נתפשות כאינטרס של האליטות, ומדוע המאבקים לזכויות האדם מתרכזים בזירה המשפטית ובבית המשפט העליון. מדובר בספר מקורי ומעניין, שתרומתו חשובה".
הספר, כאמור, בוחן גם את ישראל בהקשר לשאלות שצוינו לעיל. מידני מגדיל וטוען כי התיאוריות בדבר זכויות אדם כשלו בהיבט היישום, ושמרביתן דווקא מקדמות תפישות הפוגעות ביישומן של זכויות אדם. "תיאוריות קולקטיביסטיות, קהילתניות, מדגישות את הקהילה על חשבון הפרט, ובכך למעשה מאיימות על יישומן של זכויות אדם. על פי גישות אלה זכויות האדם כפופות למעשה לרצון הקהילה, ומכאן קצרה הדרך לניצול הקונספט של זכויות כדי לקדם אינטרסים המשמרים תרבות פוגענית בזכויות אדם.
"כך ניתן להבין את ההסתגרות של החרדים, של המתנחלים, של ערביי ישראל, של הבדווים בנגב, של קיבוצים ומושבים, של יוצאי אתיופיה, של נשים. לא פעם מדובר בניצול של תפישת הזכויות כדי לקדם אינטרסים קהילתיים, והתוצאה היא מיסוד של קבוצות הזרות אחת לרעותה בחברה הישראלית, וחינוך הדור הבא לאינטרסים צרים".
האם המאבק של הקבוצות הללו אינו צודק? אסף מידני: "הנוסחה היא איזון בין זכויות, כאשר הדגל הדמוקרטי הליברלי מנחה את הפעילות. ההתחשבות בערכי הקהילות השונות היא חשובה, אך משנית. הספר מביט על הזכויות באור היישומי שלהן. יישום זכויות הוא תמיד פשרה בין זכויות שונות. אני ממליץ לזנוח את השיח האידיאולוגי שמתאפיין בקיצוניות, ולהתרכז בקידום יכולת אמיתית של הממשל ליישם את המדיניות שלו. לכך נחוצים מנהיגות חזקה, שיתוף הגורמים השונים וחתירה לפשרות".
האם ישראל היא מדינה של זכויות, למרות הכיבוש? "הספר מגיע למסקנה כי ישראל היא מדינה שנאבקת על קידום זכויות, אך סובלת מתדמית נמוכה בעולם לגבי המאפיין הזה. תדמית זו נובעת מכך שתחום הכיבוש נתפש כתחום עיקרי, המאפיל על התחומים אחרים".
מידני גם מצביע על פרדוקס: החברה הישראלית בוחרת בדרך הקלה - קבלת הישגים מיידים באמצעות חוקים ופסקי דין, אך הם אינם מיושמים. "החוקים, וגם פסקי הדין, נוגעים בנושאים רבים ומקדמים זכויות אדם בתחומים שונים, אך בפועל מרביתם לא מיושמים, והדבר נובע מתפקוד הממשל הלקוי. 70% מהחלטות הממשל אינן מיושמות כלל, ובכך משתמר המצב הקיים".
ואיך בא שיח הזכויות לידי ביטוי בהקשר לקרקעות בקיבוצים? "הצדק החלוקתי מחייב פשרה, שצריכה להיעשות בזירה הפוליטית ולא בזירה המשפטית. בזירה זו שחקנים רבים - קיבוצים, מושבים, רשות מקרקעי ישראל, תושבי ערים, דרום, צפון ומרכז, ולכל קבוצה האינטרסים שלה. העיקרון הוא שלקיבוצים יש זכות לקלוט חברים המאמינים בערך הקיבוצי. ההסדרים צריכים ויכולים להיות מגוונים".