פרויקט תיעוד מיוחד של מפוני קיבוצי המועצה האזורית גליל עליון עולה בימים אלה לרשת. היוזם והמוביל של הפרויקט הוא אל"מ במיל' יעקב חורין מקיבוץ איילת השחר, שאחראי על תחום מערכות מידע וארכיון המועצה.
חורין גייס צוות של מתנדבים שעבר הכשרה בצילום ותיעוד ויצא לשטח לערוך את הראיונות, עד כה נערכו כ-20 ראיונות מתועדים בווידאו של תושבי הקיבוצים שפונו שעלו לאתר אינטרנט ייעודי.
מטרות הפרויקט, לדברי חורין, הן שימור ומורשת למען הדורות הבאים ויצירת נוכחות ברשת של תושבי הגליל המפונים. "נוצר מצב שכל הרשת מדברת על הדרום, ויש תחושה שלאף אחד לא אכפת מהצפון", הסביר, "אין עניין ציבורי, אין מעורבות של הממשלה בעזרה וסיוע. אחרי כל זה יש אנשים שצריך לתעד אותם, זה אירוע היסטורי".
חורין שכבר יש לו ניסיון בפרויקט מוצלח שהוא מוביל של תיעוד לוחמי מלחמת יום כיפור, ניצל את התפוצה של הפרויקט ועל בסיסו העלה את פרויקט התיעוד החדש של המפונים. "עבדנו באותו מודל, גייסנו מתנדבים, עשינו להם הכשרה של צילום והם מתעדים. אני מנצל את התפוצה של פרויקט 'דור כיפור' ומעלה את התיעודיים לאתר ולערוץ היוטיוב. יש לפרויקט המון תפוצה ברשת".
ויש לו גם מה לומר על המצב היום במדינה ועל מה שקורה בצפון בפרט. "בשבעה באוקטובר התרחש אירוע היסטורי שלא היה מעולם במדינת ישראל. למעשה, המדינה לא מילאה את חובתה לאזרחים להגן עליהם. אנשים לא מאמינים בממשלה ולא בצבא, צריך להיות פה תהליך שלם, אבל כשאתה מסתכל על זה במבט היסטורי, בעצם מדינת ישראל ויתרה על הצפון. הוא הופקר. בדרום היה טבח ובצפון פינו במהירות את הקיבוצים כי חששו מאותו תסריט שהיה בעוטף עזה. נוצר מצב ש-14 קיבוצים מתוך 29 קיבוצי המועצה האזורית גליל עליון פונו. כל סמלי ההתיישבות - מטולה, כפר גלעדי, תל-חי, מנרה וחניתה פונו. לא היה דבר כזה".
כבוגר מלחמת יום כיפור כואב לחורין על המצב אליו המדינה הגיעה. "ב-24 באוקטובר 1973, ביום האחרון של מלחמת יום כיפור, הייתי מ"פ בסואץ. נכנסתי עם טנק ויצאתי ברגל. ביום אחד נהרגו 80 חיילים וחשבנו שיותר גרוע מזה לא יכול להיות והנה בדיוק 50 שנה אחרי קורה טבח מזעזע כזה. אחד החבר'ה שלנו מיום כיפור כתב: 'מלחמת יום כיפור לקחה לי את הנעורים ושמחת החיים, הטבח של השבעה באוקטובר הפך אותי לזקן ממורמר ומתוסכל'".
קראו גם:
עד כה עלו כאמור במסגרת הפרויקט יותר מ-20 ראיונות של תושבי הקיבוצים שמספרים על חיי היום יום שלהם כמפונים, וגם על ההתמודדויות והקשיים שלהם. "אנשים יושבים בבתי מלון או במקומות אחרים ולא יודעים מה יהיה. אני צריך להגיע לכל הקיבוצים ולראיין את כל טווח הגילים - נערים, משפחות עם ילדים ואנשים מבוגרים. כל מי שרוצה מתראיין. יש רק תנאי אחד - לא משמיצים".
מה הם מספרים?
"יש שונות עצומה. יש למשל קיבוצים שרוב הקהילה מרוכזת במקום אחד ופתאום חזרו לארוחות בחדר האוכל. המושג הזה של הקיבוץ של פעם חזר. חיי הקהילה יותר אינטנסיביים והמבוגרים חיים פתאום בתוך הציבור ומישהו בא לבדוק מה קורה איתם. זה משהו שבשבילם הוא יתרון דווקא. מצד שני, לאנשים נמאס כבר לחיות במצב הזה. המשפחות מתגוררות בתנאי צפיפות בחדרים והם גם צריכים מערכות חינוך כי צריך מערכת חינוך שתתפקד באזורי הפינוי. אני מתרשם שהתהליך הוא שהמפונים לאט-לאט מתחילים לצאת ושוכרים דירות באזור".
לדעתך התושבים צריכים לחזור עכשיו?
"כדי שהם יחזרו צריך להבטיח לתושבים שיש להם הגנה וצבא בתוך הקיבוץ ושלחברים יש נשק ושיש כוחות ניידים שיכולים להגיב. עכשיו זו בעיה לחזור. בשישה באוקטובר המועצה האזורית גליל עליון הייתה בתנופה של קליטת תושבים, ייקח לא מעט שנים כדי לחזור למצב הזה".
