קבוצת הכדורעף הפועל מילועוף מטה אשר/עכו היא ללא ספק מצטיינת התנועה הקיבוצית בתחום הספורט של העשור. לקח לה שלוש שנים בתחילת העשור להתגבר על משבר כלכלי ולהתלכד, ומאז היא לא מפסיקה להצטיין ברציפות בשבע השנים האחרונות.
מאז עונת 2013 ועד 2019 היא זכתה בשישה דאבלים - באליפות ובגביע המדינה - ורק ב־2017 הסתפקה בגביע והפסידה את האליפות. שש האליפויות ושבעת הגביעים שנוספו לארון התהילה של הקבוצה בעשור האחרון, ממלאים בגאווה את חברי הקיבוצים במטה אשר, המלווים את הקבוצה במשך כל שנות קיומה.
"אני נשאל הרבה פעמים מה סוד הקסם, ואין לי על זה תשובה אחת", אומר נועם כץ (עין המפרץ), מאמן הקבוצה. "למי שאומר שזה בזכות הדרך המקצועית ומנסה להחמיא לי, אני עונה שזו רק אחת מהתשובות. אני חושב שאחת הסיבות המרכזיות להצלחה היא דווקא הקהילה שהשחקנים חיים בתוכה, גרים ביישובי המועצה ומחויבים רק לכדורעף.
"סיבה נוספת זו התמיכה הגדולה שאנחנו מקבלים מכל האזור, וזה גם התחום שהכי מדאיג אותי לקראת העשור הבא. לא שאין תמיכה, אבל התחילו לקבל את ההישגים שלנו כדבר מובן מאליו, ואני חושש שישכחו שכדי להגיע להישגים האלה אנחנו צריכים לעבוד קשה ולקבל יותר תמיכה. סיבה מרכזית נוספת היא המחויבות של השחקנים. אנחנו מביאים רק שחקנים שמתאימים לדרך של המועדון, לאופי שלו ולדרך העבודה שלי. כבר למדתי להבין מי מתאים לדרך שלי ומי יכול להיות מחויב במאה אחוז לקבוצה, כי עם פחות מזה אני יודע שלא נגיע לכלום".
לכל הגורמים האלה מוסיף כץ גם את המסורת. במשך עשרות שנים שיחקו קבוצות כדורעף מקומיות של הקיבוצים - בהן כפר מסריק, עין המפרץ ואילון - במגרשים ובאולמות ביתיים, וסחפו אליהן אוהדים צעירים שאף התחנכו על יסודות המשחק ושימשו עתודת שחקנים של הקבוצות. "השחקנים הצעירים של היום לא מחוברים לעבר", אומר כץ. "הם לא מכירים שמות של שחקני עבר, ומבחינתם לא היה כדורעף לפני שהם התחילו לשחק. אנחנו מחברים אותם למסורת של המועדון, מאז שהחל את דרכו כשהקבוצות הקיבוציות התחברו לקבוצה אזורית אחת, וגם לפני זה. הכדורעף הוא הענף המרכזי במועצה שלנו, והשחקנים יודעים שהם לא באים להציל את הקבוצה אלא להמשיך את מה שהתחילו פה לפניהם. בעיניי זה חשוב מאוד".
כשיש רצף כזה של הצלחות, האם קל יותר או קשה יותר לשמור עליהן?
"קשה הרבה יותר. היה לנו קשה להגיע לפסגה. הדחנו מהפסגה את מכבי תל אביב, ששלטה בענף ושבמשך הרבה שנים הפסדנו לה. המשפט שקשה הרבה יותר לשמור על הפסגה מאשר להגיע אליה נכון גם לגבינו. אני רואה את המאמצים שעושים בקבוצות האחרות להדיח אותנו מהמקום שבו אנחנו נמצאים. זה בולט בעיקר כשהם לוקחים שחקן שגדל אצלנו, וכשהגיע לשיא יכולתו עבר לקבוצה אחרת. בהתחלה היה לי קשה עם זה, אבל כיום אני מבין שזה טבעו של עולם הספורט.
"גם אם לא ניקח תואר אחד או שניים בשנה מסוימת, חשוב לי שהקבוצה תישאר תמיד בצמרת הליגה ותעניין את תושבי האזור, כי רק ככה היא תוכל לשרוד. אני חושב שאימפריות נופלות רק מבפנים, ולכן הפחד שלי הוא לא מקבוצה יריבה, משחקן יריב או מאיזה אוליגרך שיעזור לקבוצה יריבה לקנות שחקנים. אם נצליח לשמר את הדבר המיוחד שיש לנו, נוכל תמיד ליהנות מהכדורעף שיש פה. יש לנו קהל וקהילה שראו כבר הכול, וצריך לחשוב טוב על העשור הבא".
לְמה אתה מצפה מהקבוצה בעשור הבא?
"אם זה תלוי בי, המועדון חייב להתקדם לאתגר הבא שלו, שזה ליגת האלופות בכדורעף. בשביל זה צריך כסף שכרגע אין לנו. לפני שנתיים ניצחנו בצ'כיה קבוצה מקומית שנמצאת כיום בשלב הבתים בליגת האלופות. זה מראה שלמטה אשר/עכו יש בהחלט מקום בליגת האלופות, אבל לצערי אין לנו משאבים לממן את זה. אנחנו לא נרשמים לליגת האלופות כי אין מימון, אבל לדעתי צריך להציב את החזון הזה לקבוצה, לנסות להגשים אותו ולהביא הישגים נוספים".
עם כל הכבוד לקהל, לקהילה, להנהלה ולשחקנים, הקרדיט הגדול להצלחת הפועל מטה אשר/עכו מגיע למאמן נועם כץ (43). הוא גם מוּנה לפני כחצי שנה לתפקיד מאמן נבחרת ישראל בכדורעף, זכה לפני שנה לתואר המאמן המצטיין של אגודת הספורט הפועל, וממשיך ללמד חינוך גופני בבית הספר בקיבוצו.
הוא גדל, ינק ונשם כדורעף מאז ילדותו בהשראת אביו מאיר כץ, שהיה שחקן מצטיין ומאמן במספר קבוצות ובנבחרת ישראל. גם אחיו יובל הלך בדרכי אביו והפך לשחקן כדורעף מצטיין. המהפך של נועם, ששיחק במטה אשר ובנבחרת, התרחש כשהיה בן 31 והתבקש להיות מאמן־שחקן, וזאת לאחר שמאמן הקבוצה פוטר כשהקבוצה דשדשה במרכז הטבלה.
המינוי הזמני הפך לקבוע, וכץ פרש ממשחק פעיל והתמקד בתפקיד המאמן. "הרגשתי שהכיוון של הקבוצה הוא לא טוב", אומר כץ, "ושאחרי הרבה שנים בינוניות צריך לשאוף כלפי מעלה. הקבוצה טיפסה לאט־לאט, וגם אני רכשתי ניסיון. ככה עשינו את הקפיצה שלנו. אני חושב שהשליטה שלנו בליגה תיגמר יום אחד, ומה שחשוב הוא שיהיו פה דרך נכונה של עבודה, תשתית ואנשים שיעבדו סביב המועדון. יש לנו הנהלה נהדרת של אנשים טובים, שעובדים בהתנדבות סביב הקבוצה ימים ולילות. גם המועצה האזורית תומכת מאוד ורואה בכדורעף כלי חינוכי, ולכן הכניסה למשחקים היא ללא תשלום".
איך מנחילים את האהבה למשחק לבני הקיבוצים כשרוב השחקנים אינם בני האזור?
"יש אצלנו גם שחקנים מהאזור שהיו תלמידים שלי בבית הספר, ואני גאה על זה שהם עשו את כל הדרך עד לקבוצה הבוגרת. זה עניין של סבלנות. גם השחקנים המקצועיים שאנחנו מביאים גרים באזור, וגורמים לבני הקיבוצים לשאוף למצוינות".
מיכאל קישון (שמרת) משמש בהתנדבות בתפקיד יו"ר הקבוצה זה 18 שנים. המנכ"ל הוא עמיר בן־צבי (שמרת), ומנהל הקבוצה הוא עופר מסד (כפר מסריק). "פנו אליי כשהיה משבר גדול בקבוצה והיא כמעט נסגרה", מספר קישון, "ואז התארגנו, שלושה אנשים, לקחת את הקבוצה עלינו כדי שהיא לא תיסגר. לקח זמן עד שזכינו להישגים של העשור האחרון".
איך שומרים על הקשר של הקבוצה עם חברי הקיבוצים?
קישון: "זה קשה. הקבוצה מגיעה לביקורים בקיבוצים ושומרת על קשר דרך הרשתות החברתיות. אנחנו דואגים להיות בכותרות באזור, ולקיים פעילויות משותפות עם בתי הספר ועם הקיבוצים. באופן מסורתי האוהדים הוותיקים הם חברי הקיבוצים שגדלו על כדורעף, אבל אחרי שהקבוצה שיחקה באירופה לפני שנתיים, נוספו לחוג האוהדים גם החברים החדשים ותושבי ההרחבות הקהילתיות".
קישון צופה שהעשור הבא יהיה קשה יותר מבחינה תקציבית, דווקא כשהמועדון מצטיין ורוצה לשמור על הישגיו. "זה האתגר הגדול", הוא אומר. "אם לא תהיה תמיכה מגופים נוספים שיבינו את חשיבות הספורט בפריפריה, יהיה קשה למשוך את העגלה הזאת עוד שנים רבות. אני בכל זאת אופטימי, ומקווה שיהיה לנו עשור מוצלח לא פחות מהעשור הזה".
