השמועה התפשטה כמו שרק שמועות יכולות. וזה מהיר הרבה יותר מאש בשדה קוצים. מי צריך אש וקוצים כשיש ווטסאפ ורצים. אלפי זוגות נעליים מאובקות נעצרו בחריקת בלמים באמצע אימונים, בעליהן שפשפו עיניים המומות, סילקו טיפות זיעה סוררות שנשרו על המסך, והבינו שנפל דבר בענף ריצות השטח בארץ.
מרוץ אולטרה מרתון סובב עמק - שקיבוץ הזורע כולו עמד מאחוריו, מלפניו ומכל צדדיו; מרוץ ששם בכיס הקטן של הטייץ את כל הגדולים והפך למותג - נסגר, נפרד ומסכם עשור בלתי נשכח. הנהלת המרוץ התחבטה, והכריעה שהגיע הזמן לסיים את זה יפה, ולאחרונה שלחה הודעה לקהיליית הרצים. מזל שהלב שלהם חזק יחסית לספוג את המהלומה.
אומנם השם סובב עמק ימשיך הלאה בגלגולו החדש, אבל הוא עבר לידיים של חברת הפקה ונפרד לשלום באופן סופי ומוחלט מהקיבוץ.
כדי לפצח את סוד קסמו של המרוץ הייחודי, שההרשמות אליו היו מתמלאות ונסגרות בתוך זמן קצר עקב ביקוש אדיר, צריך לעשות לו ניתוח אופי. אבל קודם מסקנה אחת ברורה: כסף לא עמד לנגד עיניהם של חברי הזורע. ערכים דווקא כן, והרבה. אז הינה ממצאי הדוח הפתולוגי:
הצוות המוביל מורכב מ־15 חברים, ועבד בהתנדבות מלאה. לרוח ההתנדבות היה שותף הקיבוץ כולו ככל שהתקרב המועד. ההגדרה היתה שהפרויקט אינו צריך להניב רווחים (אבל בניהול חכם הוא אפילו תרם קצת לקופה הציבורית). סובב עמק התקיים לראשונה בשנת 2010 עם כ־450 ספורטאים (רוכבי אופניים ורצים), ובכל שנה היתה עלייה מחושבת בכמות המשתתפים. במרוץ האחרון זינקו כ־2,500 רצים מכל רחבי הארץ ומהעולם. המרוץ כולל מקצים מ־12 קילומטר ועד מרחקי אולטרה של 200 קילומטר. הפעילות נפרשה על פני שלושה ימים ללא הפסקה. הזורע יושב על תא שטח מפנק למרגלות הרי מנשה, מה שאִפשר מסלול מאתגר טכנית מבחינת עליות ותוואי, עם נוף מרומם נפשות של יערות צפופים, עמק מרהיב ופרות חמודות. אין עוד מרוץ בארץ שפנסיונריות קיבוצניקיות מכינות בו את הסנדוויצ'ים, מאיישות את התחנות ומחייכות אליך ב־4:00 לפנות בוקר.
ואין עוד כזה שבו ילדי הגן ניצבים לאורך המסלול לעודד ולתת כיף תמים ושובה לב. וישנו שי חזן, הפנים של המיזם, וגם המוח, והאיש שמזוהה יותר מכל עם הסובב. כי ככה זה עובד; כשהחולם הוא במקרה גם יזם עם כישורים נדירים - אפשר לכבוש הרים, או לפחות לשלוח אליהם אלפי רצים ולהחזיר אותם בבטחה מאושרים. הוא איש חם, אך מעיד על עצמו בחיוך שהוא קר רוח. שילוב טמפרטורות שמאפשר לו לחבק מאות מהרצים שהוא מכיר אישית, ובמקביל להניע את הכוחות בשטח בשליטה על־אנושית.
"הרעיון נולד לפני עשר שנים, בזמן ריצת לילה בשישי עם ארבעה חברים יקרים", משחזר חזן (55), בן וחבר הזורע. "אמרתי להם שעלה לי רעיון, ושאני הולך להפיק אולטרה. זו היתה ממש שליפה מהמותן. בשבת הלכתי לחדר האוכל, פגשתי כמה חברים מהתחום, ובאותו יום כבר התחלתי לרתום אותם לסיפור. לא היה לי שמץ של מושג מה אני רוצה, אבל אמרתי: בואו נרים את זה. פנינו לקיבוץ שיעזור עם תקציב ראשוני, והתחלנו להניע. ככה, מכלום, ממשהו שזרקתי לאוויר. כמה חודשים אחרי כן הרמנו את סובב עמק הראשון. היה נחמד מאוד, ואנשים התלהבו".
היתה כוונה להמשיך גם בשנה שאחרי?
"הרוח החיובית מהקיבוץ, מהחברים ומהספורטאים גרמה לנו למנף את זה משנה לשנה. לא דמיינתי שזה יגיע לאן שהגיע. בכל שנה גדלנו במשורה, ממש בעדינות, ב־300 עד 400 רצים. לא רצינו להתנפח ולאבד שליטה. מראש הגדרנו שהמרוץ הוא למען הספורט והטבע, ולהביא לפה אנשים שיתחככו באזור היפה שלנו. ב־2018 הגענו ל־2,500 איש, שזה הגבול שהגדרנו לעצמנו בתקנון המרוץ, למרות שלפי פוטנציאל הביקוש ורשימות ההמתנה יכולנו להגיע ל־6,000. אבל רצינו משהו איכותי, חווייתי ולא המוני, כזה שמכירים בו את הרצים, עם קשר בין־אישי".
לא חיפשתם רווח, אז מה כן?
"ליצור קהילה של אחוות רצים, של רעות. לשם כיוונו. לדאוג להם, לפנק אותם. לעשות משהו שונה בנוף. אני חושב שגם הצלחנו בתחום הזה".
קיבלתם משרד בקיבוץ?
"לא. הכל מהמחשב בבית שלי. היינו סוג של חברת הפקה. החבר'ה מהנהלת המרוץ זה הגרעין שאותו משכתי למיזם. עבדנו יחד כצוות במשך כל השנה, סביב השעון, ובלי התחשבנות של שעות עבודה. היינו עושים ישיבות אצלי בפרגולה עם קפה ועוגיות, או במועדון לחבר. עשרות פגישות על כל מרוץ עשינו כולנו בהתנדבות ובאהבה, ואף אחד מאיתנו לא קיבל תשלום".
למען הסר ספק, הרוב בוצע בשעות הלילה ובסופי שבוע. חזן עובד במשרה מלאה ותובענית בחברת הייטק ביוקנעם; מודה שהוא פרפקציוניסט ושחשוב לו לתת שירות טוב לאנשים. את המחיר על התחביב המוזר של הפקות ענקיות ומורכבות ברמת גימור נדירה שילמו הנשים בחייו. הוא נשוי ליפית 22 שנה, גם היא בעסקי ההייטק, ויש להם שתי בנות - שחר (18) ומאי (15), שגדלו עם הסובב ועליו, ושלושתן מכירות מקרוב את קהילת הרצים המיוחדת הזו, שחלקם היו נוחתים אצלם לפני או אחרי ריצות אימון, לפנות בוקר או באמצע הלילה, למיטה חמה, למקלחת טובה, להשלמת פחמימות, או סתם לקפה.
איך הצלחת לתמרן?
"זה מטורף. אין לי הסבר. יפית והבנות עזרו לי כל השנים ונרתמו בצורה טוטלית. ההפקה כרוכה בסופ"שים ובנסיעות. זה בא על חשבון שעות משפחה, והצריך תמיכה גדולה מהן".
מה מניע אותך?
"עזרה לזולת, לתת מעצמי. זה חלק מהאופי שלי ומאפיין אותי גם בחיים. זה מתחבר חזק מאוד לסובב. זה ערך עליון מבחינתי, ואני מעביר את הערכים האלו גם לבנות שלי בכל הזדמנות. דרך הסובב הן ספגו גם ערכים של עבודה קשה, של חתירה למטרה, של ביצוע איכותי, של דייקנות ושל רוח התנדבות".
"גם בשבוע שלפני המירוץ הייתה התגייסות מטורפת - מילדים ועד בני שמונים. כל אחד נתן יד במה שהוא יכול: בסחיבות; בהפקה; בהכנת סנדוויצ'ים; המפעלים, הגד"ש והמדגה נתנו מְיוּלים, טנדרים וטרקטורים - כל מה שקיבוץ יכול לתת מבחינת משאבים".
משפחות מארחות
אומרים שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים. אז הראש של חזן מצליח לדייק אותם וממציא פרויקטים חברתיים שקשה להישאר אדישים אליהם. פשטות, גאונות, נשמה של יזמות וקצת גם "איך אף אחד לא חשב על זה". איך שלא תקראו לזה - שיחק אותה.
"כשהתחילו להירשם רצים מחו"ל, שמגיעים במיוחד לישראל להשתתף במרוץ, קפץ לי הרעיון שמשפחות מהארץ יארחו אותם. יזמתי את תוכנית 'משפחות מארחות', שמממשת את החזון שלי. אנשים היו המומים מהרעיון".
איך זה התבצע בפועל?
"כשנרשם רץ מחו"ל, שידכתי לו משפחה שתארח אותו בכל תקופת שהותו כאן. למעשה, הרצים לא הוציאו שקל על הביקור. הרעיון הוא פשוט: רצים מחו"ל שמגיעים אלינו יכולים לחוות את ארץ ישראל היפה באמצעות האנשים הטובים שמארחים בביתם. המשפחות אספו את הרץ האורח כבר משדה התעופה, אירחו אותו בימים שלפני המרוץ, הראו לו את הארץ, הגיעו איתו למרוץ עצמו, וכמובן אירחו אותו עד לטיסה חזרה. אני יודע שבזכות המיזם נוצרו יחסי חברות קרובים, ויש כאלו שעדיין בקשר. כמו שאני רואה את זה, בעצם הפכנו את הרצים מחו"ל לשגרירים של מדינת ישראל. מה שריגש אותי במיוחד היה ההיענות של הרצים הישראלים למיזם. בתוך דקה מרגע שפרסמתי על רץ, כבר פנו עשר משפחות ורבו ביניהן מי תזכה לארח אותו".
איך התגובות?
"מפרגנות וחזקות, משני הצדדים. הרצים מחו"ל אמרו לי שלא ראו מרוץ ברמת ארגון כמו שלנו ובחשיבה על כל פרט. האירוח נתן ביטוי לחמימות שלנו, הישראלים, לצדדים הטובים שלנו. והעביר מסר מיוחד שלא עובר בתקשורת".
חושב שהסובב השפיע במשהו על חברי הזורע? על הרצים?
"ודאי! בקיבוץ זה עשה פלאים. האוכלוסייה הבוגרת נחשפה לסובב, ופתאום ראינו פה מאות אנשים שיצאו החוצה לעסוק בספורט. אני חושב שלסובב מגיע קרדיט, ועל זה אני גאה. ובראייה רחבה - הסובב גם נתן במה לערכים שחשובים לי מאוד: רוח ההתנדבות; החתירה למטרה - הן של הרצים והן של צוות ההפקה, הביצוע האיכותי והפרטים הקטנים".
אז למה בעצם סגרתם את הבסטה?
"ב־2016 כבר הרגשתי שאני בגרף ירידה. כבר אין לי אותם כוחות ואותו זיק. ידעתי בליבי שאני רוצה לסיים, והתחלתי לסגור מעגל. ב־2017 עשינו הפסקה, ובסובב האחרון של 2018 החבר'ה משכו אותי והתעקשו שנעשה. כשנפלה ההחלטה הסופית בצוות, שחררתי בשמחה. נתתי את ברכת הדרך לחברת גולדפיש, שלקחה למעשה רק את השם של סובב עמק. אני לא מעורב שם, ולא יודע איך הם יבצעו את זה; אולי יעשו טוב יותר מאיתנו".
אפשר לקרוא לזה מפעל חיים?
"אומנם אלו עשר שנים של פעילות, והכל בהתנדבות, אבל צריך לזכור שזו לא עבודה של שבעים שנה, כן? קיבלתי לפני כמה שנים פרס ראש המועצה על מפעל חיים, אבל נו, אני יודע..."
הפרויקט הבא כבר מבעבע לך בראש?
"האמת היא שכן. יש חלום ויש חזון. רוקמים ומנסים. עוד מוקדם לדבר ולצאת בהצהרות".
לסובב עמק שמורות כנראה אלפי פינות חמות בלבבות. זריחות, שקיעות, דמעות וחוויות. ובינתיים, עד שחזן יסתער בפול גז על המיזם המסתורי הנרקם, הוא עוזר ומייעץ מניסיונו למארגני מרוצים בארץ. בהתנדבות, ברור, "מתוך רצון לקדם את תרבות הריצה, את החיבור לטבע ואת האהבה לאדם".
