נועם כץ, בן וחבר קיבוץ עין המפרץ, מוכר מאוד מתחום הכדורעף, שבו הוא עוסק כבר שנים רבות, הן כשחקן עבר והן כמאמן ב־12 השנים האחרונות. אלא שלאחרונה זכה כץ, מאמן הפועל מטה אשר־עכו, לכבוד השמור למעטים, וקיבל את תואר "מאמן השנה" של הפועל בטקס המצטיינים השנתי שקיים ארגון הספורט.
בתואר הספורטאית המצטיינת, אם כבר שאלתם, זכתה המתעמלת לינוי אשרם. הזוכים בקטגוריות השונות (מאמן, מאמנת, ספורטאית, ספורטאי, קבוצה ומקצי ספורט יחידים) קיבלו פרסים כספיים בסך כולל של מיליון שקלים.
כץ (42) מאמן את קבוצת הכדורעף שזכתה השנה בדאבל - בגביע הליגה ובאליפות המדינה. הוא הביא את מטה אשר־עכו לשלושה דאבלים ברציפות, הישג שהיה שמור עד לא מזמן רק לקבוצת מכבי תל אביב. ואם לא די בתפקיד התובעני, הוא מוצא זמן ללמד ספורט בכיתות א'-ה' בבית הספר היסודי גוונים.
כץ הוא בנו של אגדת הכדורסל מאיר כץ (73), שהיה שחקן ומאמן כדורעף במטה אשר, ואף אימן את נחברת ישראל. אחיו הגדול של נועם, יובל כץ, היה גם הוא שחקן כדורעף מצטיין. אח נוסף בשם תומר המשיך את הדרך המשפחתית ליד הרשת.
ברכות על הזכייה. איך בעצם התחיל הכל?
"הקריירה שלי בכדורעף החלה כשחקן. לא הייתי גבוה, גם לא אתלט מספיק טוב, אבל היה לי דרייב מטורף לנצח. לקבוצה של מטה אשר הלך פחות טוב לפני 13 שנה, אז הוחלט לפטר את המאמן עוד לפני סוף עונת המשחקים. ביקשו ממני להתמנות למאמן זמני ולהמשיך לשחק בקבוצה.
"חשבתי שלא נכון יהיה עבורי להיות שחקן שהוא גם מאמן, ונטיתי להמשיך להישאר שחקן בלבד. המשפחה שלי היתה זו שדחפה אותי לבחור בסופו של דבר באימון הקבוצה, וטענה שהמועדון זקוק לי במצבו, שהיה לא פשוט.
"קצת הצטערתי לסיים את קריירת המשחק בגיל צעיר יחסית, והבנתי שהאימון הוא משהו קשה ותובעני. האמת היא שגם כשהייתי שחקן אמרו עליי שיש עוד מאמן על המגרש.
"בסופו של דבר התבררה ההחלטה שלי לעמוד מאחורי הקווים כמהלך ששינה את חיי וגם את דרכה של מטה אשר־עכו. בשנה הראשונה בתפקיד החדש טענתי שאנחנו צריכים ויכולים להתמקם במקומות 4-1. כולם סביבי חשבו שאני הוזה, אבל עשינו זאת".
הדרך לתהילה לא היתה פשוטה. קבוצתו של כץ הפסידה למכבי תל אביב חמש שנים רצופות בגמרים של הליגה, אבל המאמן הנחוש האמין שאפשר להגיע לטופ ולשלוט בענף. "מי שסייעו לי היו חברי הנהלה מדהימים וראשי מועצה שעדיין הולכים איתי לכל מאבק. כולם נענו לכל גחמה או שיגעון שלי", הוא אומר.
מה סוד הקסם?
"אני יודע לדרוש, לדבר עם שחקנים ולקבל החלטות בזמן אמת. אלה הדברים שבונים מאמן טוב. אני מספר לשחקנים של היום על המורשת ועל המסורת של מטה אשר והם מתחברים לזה. בלי נימה של ציניות, אני מודה שאני ציוני".
כבר בשנה השנייה שלו כמאמן זכה כץ בתואר מאמן הליגה, ובשנים שלאחר מכן החל לקבל הצעות מפתות מקבוצות כדורעף שונות, שהבטיחו תשורה נאה.
"אני זוכר שקריית אתא פנו אליי והציעו סכום כפול מזה שהרווחתי אז. כמעט שהתפתיתי, אבל מאיר כץ, אבא שלי, יעץ לי להישאר במטה אשר כי זה הבית, ובית לא עוזבים. באמת חשתי חלק מהקבוצה, שכולנו גוף אחד, ולכן ויתרתי על ההצעה.
"גם מנבחרת ישראל פנו אליי, אבל ביקשו ממני לוותר על אימון הקבוצה של מטה אשר. לא הסכמתי, וזה עלה לי בכך שוויתרתי על המשרה שרציתי בה מאוד. אני מאמין שזה עוד יגיע".
נושפים בעורף
אם בעבר התבססו קבוצות הכדורעף, כמו קבוצות במקצועות כדור אחרים, על שחקני בית עם חיזוק מסוים מחו"ל, הרי שבעידן המקצועני כיום (שמשמעו כסף, והרבה ממנו), זקוקות הקבוצות הבכירות לשחקנים ברמה גבוהה, לאו דווקא כאלה שגדלו באזור או אפילו בארץ.
גם במטה אשר ניתן כיום למנות על יד אחת את החבר'ה המקומיים ששותפים לסגל הרחב של הקבוצה, אבל את ניצני ההשקעה בתלמידי האזור (שאותם מלמד כץ) כבר ניתן לראות בשטח, משחקים בנוער ואפילו בבוגרים.
"זו הגאווה הגדולה ביותר שלי, יותר מהזכייה בפרס מאמן השנה", הוא אומר. "גם העונה יהיו לי שלושה שחקנים כאלה, מתוך השבעים שאימנתי, בסגל הבוגר. אלא שאנחנו עדיין זקוקים לחיזוק בסגל, והכסף הוא בעיה רצינית מאוד. אין לי ספק שאנחנו המועדון הכי טוב בארץ כיום, אבל צריך לשמור על זה. רבים נושפים בעורפנו".
השנים האחרונות, ובעיקר התקופה האחרונה, הן המוצלחות ביותר הן מבחינת הקבוצה מהגליל המערבי, והן מבחינתו של כץ.
עם זאת, המאמן המעוטר מודה שהוא מתוסכל מכך שקבוצתו אינה משתתפת בגביע אירופה לאלופות בגלל אותן מגבלות כספיות, בייחוד לאור ההישג של השנה שעברה - אז עברה מטה אשר־עכו שני סיבובים בגביע ההתאחדות האירופית.
"בכל העולם ידוע שקבוצות כדורעף טובות מגיעות מיישובים קטנים עם קהילה מפרגנת, ניהול טוב ותמיכה סביבתית. כך למשל בברזיל, באיטליה ובהולנד. יש לנו קהל אדיר שהולך איתנו, ואנחנו זוכים לפרגון מגופים שונים, והיינו יכולים לעשות היסטוריה בהעפלה לשלב הבתים בליגת האלופות", הוא משער.
מטה אשר של כץ היתה הקבוצה הראשונה בליגות הבכירות של הספורט הישראלי ששחקן מרכזי בה יצא מהארון. היה זה ז'ניה דודוצקין, שבשנת 2013 - בגיל 27 ובשיא הקריירה שלו - סיפר על נטייתו המינית ועל בן־זוגו מקיבוץ מעגן מיכאל.
"האמת היא שלא ממש אהבתי את ההכרזה הפומבית שלו. חששתי שיתייחסו לנושא ולא לעובדת היותו קפטן ושחקן מצטיין, אבל זו האמת שלו והוא הלך איתה באומץ כדרכו", הוא נזכר. "כיום אני מודה שטעיתי כשדיברתי איתו כפי שדיברתי. אני מתגעגע אליו וחושב שהוא חסר לקבוצה. מאז, אגב, היו לי עוד כמה שחקנים מהקהילה הגאה".
איך אתה רואה את העתיד שלך?
"בקיץ נסעתי לראות את אלופת העולם, נבחרת סרביה, כדי ללמוד ממנה ולהתקדם. לא מן הנמנע שבעתיד הרחוק יותר אאמן קבוצה באירופה ואת נבחרת ישראל. אבל כרגע, כשאני עם אישה ושלושה ילדים קטנים - שקד (9), אלון (5) וניר (שישה חודשים) - אני ממשיך במטה".
