זה קרה לו, לאוֹרי ציזלינג (75), לפני שבע שנים כאשר ישב עם צוות הנוי בקפה של הבוקר. לפתע הרגיש שידו רועדת בלי כל סיבה, הרגשה מוזרה שלא הכיר קודם לכן. אוֹרי, בן לשבט הנפילים של משפחת ציזלינג (אביו אהרון היה ממנסחי מגילת העצמאות), שהשפיע ועיצב את חיי עין חרוד מאוחד, היה במשך שנים עמוק־עמוק בעשייה ללא לאות. הוא הספיק להיות מזכיר הקיבוץ במשך שתי קדנציות; היה מיוזמי תהליך השינוי; היה שליח הסוכנות והקיבוץ המאוחד בקנדה; השלים תואר ראשון במדעי ההתנהגות בגיל 55; וכמובן גם רפתן גאה.
גאוות יחידה. אוֹרי ציזלינג (שני משמאל) יחד עם תשעת בניו וכמה מנכדיו (צילומים: אלבום פרטי)גאוות יחידה. אוֹרי ציזלינג (שני משמאל) יחד עם תשעת בניו וכמה מנכדיו (צילומים: אלבום פרטי)
גאוות יחידה. אוֹרי ציזלינג (שני משמאל) יחד עם תשעת בניו וכמה מנכדיו (צילומים: אלבום פרטי)
(צילום: אלבום פרטי)
אבל כעת, אחרי תקופה ארוכה של עבודה ונתינה, אותת לו הגוף שמשהו לא בסדר. כשהרעד לא הרפה, החליט להתייעץ עם רופא מומחה. התשובה העגומה לא איחרה לבוא. בבדיקה מקיפה התברר שחלה בפרקינסון.
קל היה באותו רגע לשקוע במרה שחורה, אולם השמיים לא נפלו עליו. בצד ההחלטה לא להיכנע למחלה, התגייסה לצידו הנבחרת הפרטית שלו מבית - תשעת בניו: שבעת בניו הביולוגיים ושני בניו המאומצים. מכל תפקידיו ואהבותיו, ילדיו הם גאוותו הגדולה ביותר, מפעל חייו הראשון, אם תרצו.
לא לבד
איך מקיימים משפחה גדולה כל כך בתקופה ההיא, כאשר התנאים לגידול ילדים היו כמעט בלתי אפשריים, במיוחד בעין חרוד שבו הייתה נהוגה אז לינה פרטית? אוֹרי מחייך ומסביר שזו הייתה הן אידיאולוגיה והן רצון עז שתיוולד בת. "היו ימים", הוא נזכר, "שהשכבנו את הילדים במיטות קומתיים. זה היה כמו גן ילדים צפוף ורועש, אך אפשר לראות - שרדנו".
את הדגל של משפחה גדולה לא נשא אוֹרי לבדו; גם אשתו רוחה הייתה איתו באותו ראש. היא הגיעה לקיבוץ מכפר מלל כילדת חוץ בכיתה ט', ושנה לאחר מכן נשלחו יחד לקורס מדריכים של הקיבוץ המאוחד. שם, במורדות הכרמל, ניצתה אהבתם הגדולה, אהבה שלימים התגשמה לזוגיות ולמשפחה. כזוג צעיר ראו שניהם את הרפת כענף חשוב ושיתפו פעולה בעניין. עד הבן הרביעי שמרה רוחה אמונים לענף, אך נאלצה לעוזבו בסופו של דבר. היא התמסרה לגידול הילדים והקדישה את עצמה ליזמויות – בין אם הקמת "קפה קטן", מוקד משיכה אקסקלוסיבי לתושבי האזור (ולא רק) ובין אם לטיפול באנשים בשיטת אלכסנדר.
הילדים כבר גדלו, והעניינים נראו מאירי פנים, אבל האוטופיה לא נמשכה זמן רב. שנה לאחר גילוי המחלה אצל אוֹרי אובחן אצל רוחה סרטן ריאות מתקדם. "ברגע אחד התחלפו היוצרות", אומר אוֹרי בעיניים דומעות, "ועכשיו הבנים ואני סעדנו אותה".
מה אפשר היה לעשות במצבה?
אוֹרי: "דיברנו על החיים ועל התקווה, אבל הזמן שיחק לרעתנו. הסרטן האלים התפשט כבר בעצמות, והיא נפטרה כשהייתה בת 67".
מוכה מהאובדן שחווה, הבין אוֹרי שההתמודדות עם מחלתו שלו היא משימת חייו. חוץ מהפגיעה הגופנית נפגעו הזיכרון, חוש הטעם, חוש הריח והדיבור. "קראתי חומר רב על הנושא, והבנתי לאיזה בור נפלתי", הוא מספר בגילוי לב, אבל ממהר להסביר שבליבו לא היו כל כעס או תסכול, וגם לא רצון להסתגר או להסתתר מעין הציבור.
אורי ציזלינג. "הילדים שלי נהדרים. הם קיבלו את המחלה בהבנה"  אורי ציזלינג. "הילדים שלי נהדרים. הם קיבלו את המחלה בהבנה"
אורי ציזלינג. "הילדים שלי נהדרים. הם קיבלו את המחלה בהבנה"
(צילום: אלבום פרטי)
אומנם גבו התכופף וצעדיו נעשו קטנים ומהירים, אך מורלית הוא נותר זקוף. ספורט, פיזיותרפיה, אומנות לחימה והליכה בעזרת מקלות נורדיים - כל אלה נעשו שגרת חייו במטרה אחת ברורה: לא לתת לפרקינסון להכריע אותו; לא לתת לתשעת ילדיו להישאר לבד. הוא התמסר לספורט בכל גופו ומאודו, והבין שזו התרופה היחידה שתעזור לו.
וכאן גם נכנסת לתמונה העזרה מבחוץ, החיבוק המרים והאוהב של הנבחרת - תשעת בניו, שכולם חיים מחוץ לקיבוץ. יש ביניהם מעין אחוות לוחמים, אם כבר לשאול מושגים מעולמות אחרים, והם התאחדו למעין קבוצת תמיכה: ליווי לבדיקות, עזרה בבית ובגינה, תורנות ביקורים בסופ"שים ומה לא. זה לא היה זר להם. הן בימים אחרים, טובים יותר, והן בימי ההתמודדות עם המחלה - הם כבר היו רגילים לעשות דברים עם אבא, ובייחוד לטייל בארץ ובעולם.
"אתה זוכר את כל שמות ילדיך ונכדיך?" אני שואלת בעדינות, והוא ממהר לענות, ומונה בזה אחר זה שם, גיל ועיסוק. לא מתבלבל, מראשון ועד אחרון, כולל 13 נכדיו. "נתתי למדינה תשעה חיילים, חמישה מהם קצינים ששירתו ביחידות מובחרות", הוא מדגיש בגאווה, "ושניים הם מוזיקאים בעלי שם.
נסיין במחקרים
אנחנו שותים קפה בדירתו הצנועה, שלא הותאמה לצרכיו הייחודיים, פרט לתוספת של חדרון בקומה השנייה ושירותים בכניסה. הוא הסתפק בכך, לא רצה שינויים והגדלות. די לו במה שיש.
האם המחלה לא מייאשת אותך?
"לא! אני לא סופר את הימים לאחור כשאני הולך לישון, ואני עדיין מקווה שתימצא תרופה. שלוש פעמים הייתי נסיין במחקרים לתרופות חדשות. אומנם זו מחלה שמחמירה עם הזמן, אך התרופות והפעילות הספורטיבית המואצת מאטות את קצב התקדמותה. אם יגלו תרופה לפרקינסון, אהיה מאושר, אם לא - אז לא. אני לא יושב ובוכה על מר גורלי. צריך להשלים עם המחלה, לא להיאבק בה, אלא לראות את הרגעים היפים בחיים. אין לי ימים שחורים, כי אני תמיד עסוק. אני עצמאי, נוסע באוטובוסים וברכבות. אולי בעתיד ישתנה המצב, אך כרגע אני חי בשמחה, ואפילו יש לי חברה שהכרתי, בת העמק, ואני מאחל לעצמי שכך יימשך".
מה אתה חושב על העזרה מנבחרת הבנים?
"הילדים שלי נהדרים. הם קיבלו את המחלה בהבנה. אני מיידע אותם באופן רצוף על מצבי. קשה לי עם זה שכולם עזבו את עין חרוד, אבל הידיעה שלכולם יש חיים טובים, ושכולם אנשים ערכיים - עושה לי טוב. באופן מודע מופנים כל מאמציי לפעילות פיזית. אפילו על טיולים בחו"ל אני לא מוותר. אני לא חושב מחשבות עצובות".
לאמץ ולהציל שתי נפשות
הסיפור של אבי, בנו השלישי של אוֹרי, הוא סיפור מיוחד ומטלטל. הוא נולד בפולין ב־1959. שלא על דעת האם הביולוגית, לקח אותו אביו הביולוגי עימו והם הגיעו ארצה לנהריה, שם השתכנו. לאמא אמרו בקונסוליה הפולנית שאבי מת במלחמה שהתחוללה בארץ, ולכן היא החליטה לא לחפש עוד אחריו. האב הביולוגי סיפר לבנו הקטן שאימו מתה, וזה גם מה שאבי סיפר כשהגיע בסופו של דבר אל משפחת ציזלינג בקיבוץ, לאחר שהוצא מחזקת אביו והתגלגל בין מוסדות שונים, שהאחרון בהם היה בפרדס חנה.
"יום אחד פגש אבי את ילדי כיתה ז' מעין חרוד שהגיעו לפרדס חנה במסגרת משימת בר מצווה, ופשוט התאהב בהם", מספר אוֹרי. "הוא הפעיל לחצים על העובדת הסוציאלית לעבור לעין חרוד, ובסופו של דבר הם נשאו פרי, והוא הגיע לקיבוץ לפנימיית ילדי החוץ. ברכה טבנקין, המטפלת דאז, הציעה לי ולאשתי לאמץ אותו, כי חשבה שהוא יתאים לנו, וכך היה".
אבי שירת כקצין בלבנון, חזר לקיבוץ, רכש השכלה אקדמית בבצלאל, נישא לצעירה מהאולפן שהיה בקיבוץ ועזב עימה להולנד, שם הם חיים כיום. "במשך כל השנים דחקה רוחה אשתי באבי למצוא את השורשים שלו בפולין", מספר אוֹרי. "הוא לא התלהב מהרעיון, חשש להתעמת עם העבר, אבל אנחנו לא ויתרנו".
וכשלא מוותרים מתחילים לחפש: הם נסעו לברסלב כשבידם אלבום התמונות. שאלו, תחקרו, אבל לא מצאו קצה חוט. רק אחרי כן מצאה ידידה של אבי, דוברת פולנית, את שם העיירה גלושיצה על גבי אחד התצלומים שלו מפולין. מייד נוצר קשר עם קצינת התרבות של העיירה, וזו הפיצה את פרטי הבקשה. בתוך שעתיים התקבלה תשובה: האם נמצאה! אבי, ששהה בהולנד, הגיע עם אשתו ועם בתו למקום המפגש. לאחר שהשוו ביניהם את התמונות, היה ברור שזו האם הביולוגית. אחרי 55 שנים התאחדה המשפחה על אדמת פולין, והקשר עם האם ועם האחים נשמר על אש קטנה עד היום.
עם שני ילדיו המאומצים. "בניי לכל דבר ועניין"עם שני ילדיו המאומצים. "בניי לכל דבר ועניין"
עם שני ילדיו המאומצים. "בניי לכל דבר ועניין"
(צילום: אלבום פרטי)
בנו המאומץ השני של אוֹרי, אף הוא אוֹרי, הוא בנו של מוזיקאי ידוע. הוא הגיע למשפחת ציזלינג כשהיה בן שבע מ"הבית לילד", פנימייה לנוער בסיכון בכפר יחזקאל. תרצה פלד מעין חרוד, העובדת הסוציאלית של הפנימייה, שאלה את אוֹרי ואת רוחה אם יסכימו לקבלו כמתארח בערבים בלבד, כמו שאר הילדים. הסידור הזה נמשך שנה, עד שיום אחד הכריז אוֹרי (הבן) שהוא רוצה לגדול עם האחים הציזלינגים. "כינסנו את בני המשפחה", מספר אוֹרי (האב), "כדי לשמוע מה דעתם. היו לנו כבר שמונה ילדים. הוויכוח בין האחים היה לא קל ולא פשוט, עד שספי בני פסק ואמר, 'תראו כמה טוב עשינו לאבי, אז עכשיו יש לנו הזדמנות נוספת לעשות עוד פעם טוב. בואו נקבל גם אותו'. ספי שכנע".
מאז גדל אוֹרי במשפחת ציזליניג כבן לכל דבר. "הצלתי שתי נפשות בישראל, והם בניי לכל דבר ועניין. אני גאה בהם מאוד!"