זה מתחיל בווידוא שזה החדר, לפי עץ הגויאבות, לפי הצדפים, לפי התלת־אופן או לפי הקלנועית. דפיקה מהוססת בדלת. אומנם קבענו מראש, אבל אולי בדיוק עכשיו זה כבר לא מתאים? חיוך גדול בפתח. "בואי, שבי", ואז "מה את שותה?" וגם "למה את לא אוכלת?" עוד משפט או שניים, ואנחנו צוללים לסיפור.
סיפור שמתחיל בארץ אחרת. סיפור שמתחיל במאה אחרת. סיפור על מלחמה. על אהבה. על בריחה. על חתונה. סיפור על מאבק. על התגברות. על התבגרות. סיפור על הגשמה, על הצלחה, על שורשים שניטעו מחדש כאן, בחולות הנודדים, במקום שכלל לא בטוח שהשורש יצליח להחזיק באדמה. כל סיפור פותח עולם אחר, רחוק, שונה כל כך. סיפור שחייבים לספר אותו מפני שלא ייאמן שהוא קרה.
העור מצטמרר
מדובר בפרויקט קהילתי מרתק וכובש לב - "סיפורי ותיקים", שזכה למימוש בשדות ים. הוא נולד ממשבר קשה ומטלטל עם מותה הטרגי של אחת מוותיקות הקיבוץ, מוות שהציף כאב גדול בקרב המבוגרים, בני הגיל השלישי. חלקם חשו שקופים בקהילה שגדלה, שלא רואים אותם וכבר לא מכירים אותם, תחושות קשות להכלה בתוך הקהילה שלך, שאותה הקמת. מצד אחד - קיבוץ שיתופי ואמיד, הנותן מעטפת מלאה לחברים הוותיקים (פנסיות, בריאות, לימודים, מועדון ופעילות העשרה). ומצד שני - קיבוץ עם הרחבה פנימית גדולה, כבר לא כולם מכירים את כולם, ודאי לא את מי שאט־אט נעלם מהמרחב הציבורי, ממעגלי ההשפעה.
מופע המחווה לוותיקי הקיבוץ. התרגשו ולא האמינו שמישהו יבוא לשמוע את הסיפורים שלהם מופע המחווה לוותיקי הקיבוץ. התרגשו ולא האמינו שמישהו יבוא לשמוע את הסיפורים שלהם
מופע המחווה לוותיקי הקיבוץ. התרגשו ולא האמינו שמישהו יבוא לשמוע את הסיפורים שלהם
(צילום: ג'ייסון גולד)
כדרכם של קיבוצים, הובא יועץ חיצוני לפתרון המשבר, אדם מקסים שהמליץ להשתמש בכוחות הפנימיים וליצור חיבור לסיפורים האישיים של האנשים. כאן נכנסתי אני לתמונה. מהקיץ נפגשתי עם כעשרים מוותיקי קיבוץ שדות ים. כל אחד מהם בחר סיפור אישי והפקיד אותו בידיי. מרבית הסיפורים לא התרחשו בקיבוץ, אלא נגעו בילדות, בהתבגרות, בחתונה, כשברקע מלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור, הקמת הקיבוץ והקמת המדינה. המשותף לכל הסיפורים, מעבר לכך שאכן קרו במציאות, הוא שכולם סופרו מפי האנשים שהם החומר והרוח שממנו בנויה הקהילה; ההרכב הייחודי למקום שנקרא שדות ים.
רוב האנשים שעימם נפגשתי עברו את גיל שמונים, מקצתם אף את גיל תשעים. "אז ממה להתחיל"? נשאלת השאלה.
רובם ידעו בדיוק מהו הסיפור שהם רוצים לספר, סיפור קטן המסתיר סיפור גדול - על הילדה שהגיעה לקיבוץ כילדת חוץ ושמעה שהיא שוורצע חייע, ובחושיה הבינה שמעליבים אותה אף שלא הבינה את פירוש המילה ותכננה נקמה; על הבחור שהחליט שגם לאימו מגיעה אהבה, אפילו בבית אבות, ושימש רב בחתונתה; על הצמה שגזז האח באישון לילה וגרם לאחותו לברוח מהבית ולשנות את מסלול חייה; על הנער שמחפש את הילד שסחב על הכתפיים כל הדרך כשהבריחו את הגבול מצרפת לשווייץ במלחמת העולם השנייה; על הילדות שגורשו מבתיהן בעיר העתיקה בירושלים הנצורה והגיעו עד לים הפתוח.
ותמיד מתישהו העור מצטמרר, הדמעות מטפסות לעיניים, ויש הפתעה, ויש צחוק, ויש צער. ואין חרטה. סיפורים אישיים מאוד, כנים, שהם גם סיפור של עם, של תקומה, של קיבוץ, של מדינה. וכמעט תמיד עולה השאלה: "כמה זמן עוד יש לי? יש לך זמן לעוד סיפור קטן?"
מדובר בפרויקט קהילתי מרתק וכובש לב - "סיפורי ותיקים"מדובר בפרויקט קהילתי מרתק וכובש לב - "סיפורי ותיקים"
מדובר בפרויקט קהילתי מרתק וכובש לב - "סיפורי ותיקים"
(צילום: ג'ייסון גולד)
כן, יש לי זמן. וכמילות שירה של נעמי שמר, יש לי זמן לאסוף את כל המעשים, את המילים והאותות, כמו יבול ברכה כבד משאת, לאסוף את הפריחה אשר גמלה לזיכרונות של קיץ שחלף בטרם עת. לראות איך הפנים משתנות, את ההליכון נעלם ואיתו כיסא הגלגלים והמטפלת, ונשארות רק העיניים המספרות, העיניים שדרכן אני רואה את הילדה הנעלבת, את הנערה האבודה, את הנער הגאה, את התינוק שלא זכה להכיר את אביו. הסיפורים מוּעלים על הכתב, אני עורכת, מקצרת, לפעמים משמיטה, ובעיקר נותנת הרבה כבוד לסיפור שסופר, למילה, למשפט - ממש כפי שנמסר.
מחווה על הבמה
תוך כדי כתיבת הסיפורים עלה רעיון. לא די לשמוע את הסיפורים ולאגד אותם בספר הנצחה. אלו סיפורים הראויים לכך שכל הקהילה תשמע אותם. אני מגייסת שחקנים ושחקניות, בני הדור הצעיר של הקהילה, מחלקת את הטקסטים, את הסיפורים, ואלו מקבלים קול, יוצאים לאור, מועלים על הבמה לפני הקהילה. שלושה עשר מונולוגים המועלים בזה אחר זה במופע שקראנו לו "הקול זהב" - מחווה לוותיקי הקיבוץ בני גיל הזהב. אנחנו, הצעירים, היינו נרגשים לעלות על הבמה, חוששים שנקבל בלק אאוט ונשכח את המילה הבאה. ההתרגשות שלנו התבטלה אל מול ההתרגשות של ותיקי הקהילה, שלא האמינו שמישהו יבוא לשמוע את הסיפורים שלהם, ועם זאת חששו מהתגובות (הקיבוצניקיות) לסיפורים האישיים כל כך שלהם. היו הרבה דמעות, וגם הרבה צחוק, לפעמים אפילו במקומות הכואבים, מהאמת ומהכנוּת שנחשפו על הבמה. התרוממות הרוח הדביקה יחד - גם אם לרגע - את כל הקהילה, וקשר מיוחד נוצר בין הדור הצעיר לגיל הזהב.

תמונה מחתונה // סיפור של נעימה איכר (85)


מאחורי הסיפור: אני יושבת עם נעימה בשולחן הקטן שבמטבחה. היא מראה לי תצלומים של המשפחה, תצלומים שלה עם בעלה שנפטר. מי ידע שמאחוריהם מסתתר סיפור מופלא.
נעימה ויוסף. רציתי בית משלי, כך הוחלט שאני מתחתנתנעימה ויוסף. רציתי בית משלי, כך הוחלט שאני מתחתנת
נעימה ויוסף. רציתי בית משלי, כך הוחלט שאני מתחתנת
(צילום: אלבום פרטי)
זה הסיפור של החתונה שלי. את לא תאמיני וגם לא תביני. הגעתי לישראל דרך עליית הנוער. בת חמש עשרה עליתי לבד מפרס ונשלחתי לקיבוץ שדות ים. נכנסתי לקיבוץ עם המזוודה שלי ועם פתק ביד, כי אפילו לקרוא ולדבר ולשאול אם הגעתי לקיבוץ שדות ים לא ידעתי. האדם הראשון שפגש אותי ככה בכניסה, לא תאמיני, היה מי שיהיה בעלי לעתיד, יוסף. הוא קרא את הפתק ולקח אותי למדריכים של חברת הנוער.
במשך שלוש שנים יוסף חיזר אחרי. מצאתי חן בעיניו. היה לו תפקיד להסיע ולהחזיר את החברים שעבדו בדיג בנמל חיפה, והוא היה מבקש ממני להתלוות אליו. אני באתי מבית מסורתי, והסכמתי לבוא איתו בתנאי שמתלווה אליי חברה. אני בת 15 והוא בן 31. מבוגר ממני בשש עשרה שנים, כפול מגילי כשרק הכרנו. שלוש שנים הוא נתן לי סימנים שהוא רוצה אותי. ואני התביישתי, לא רציתי לומר לו לא ולא רציתי לומר לו כן, וככה זה היה שלוש שנים.
החתונה "שוחזרה" על הבמההחתונה "שוחזרה" על הבמה
החתונה "שוחזרה" על הבמה
(צילום: ג'ייסון גולד)
כשסיימתי את לימודיי בחברת הנוער חזרתי לדודים שלי בפתח תקווה. הוריי, שנשארו בפרס, כתבו לדודים: רק שלא תתגייס לצבא. שלא תלך לצבא ושלא תלך לקיבוץ. הם רצו שאתחתן. אמא שלי הייתה חולה מזה שהגעתי לגיל המופלג שמונה עשרה ועוד לא נשואה.
ככה עבדתי במסעדה בפתח תקווה וגרתי אצל הדודים. יום אחד בא הדוד ואמר 'בואי, ניסע לשבת בקיבוץ שלך. שם יש אוכל בחדר אוכל, מקום לישון'. הגענו לשדות ים להתארח אצל משפחה פרסית שהייתה פה. בא יוסף, לקח את הדוד ואמר לו: 'אתה ישן אצלי'. יוסף גר בצריף של הוותיקים, ממש על הים. כל ליל שבת לא נתן לדוד לישון. 'אני אוהב אותה, אני רוצה אותה. היא לא אומרת לי לא והיא לא אומרת לי כן'. בא הדוד ואמר: 'את תתחתני איתו. לא תרצי קיבוץ - הוא ילך אחרייך'. ואני רציתי פינה משלי, בית משלי, ולא אצל הדודים. ככה הוחלט שאני מתחתנת.
ˆ ˆ ˆ
ביום החתונה הגעתי עם הדודים מפתח תקווה לחדרה לרב. יוסף לקח את שמלת החתונה של זהבה, אחת החברות, ואני לבשתי אותה. לאחר הקידושים אמר מישהו שיש צלמנייה ליד ושכדאי לצלם תמונת חתונה. הצלם הסתכל ביוסף ואמר: 'בוא אדוני, אלביש אותך בג'קט ועניבה'. יוסף כעס. 'אל תקרא לי אדוני, ואל תלביש אותי לא בג'קט ולא בעניבה'. וככה הצטלמנו - יוסף בבגדי הקיבוצניק שלו ואני בשמלה של זהבה, ללא הוריי, ללא אחי ואחיותיי וכל משפחתי שנשארה בפרס.
בקיבוץ נערכה לכבודנו בחדר האוכל קבלת פנים שלאחר החופה, אולי עשרה אנשים היו האורחים שלי שם. רצו להכין בשבילנו במטבח בשר, אבל חששו בקיבוץ שיהיו אורחים רבים ולא יספיק עגל אחד. הגישו פירה וביצייה, שנחשבו מעדנים של יום מיוחד. רציתי לבוא לבושה בשמלה הלבנה. בכל זאת, זה היה זה יום החתונה שלי. 'לא', סירב יוסף. 'השמלה עלולה להתלכלך. כתם של אוכל יכתים את השמלה הלבנה'. אני הייתי ותרנית. כל החיים ויתרתי על עצמי. וכך הלכתי לחגיגת החתונה שלי בשמלה פשוטה שקיבלתי מהסוכנות.
ˆ ˆ ˆ
התמונות של החתונה הגיעו. נראיתי בהן עצובה ורזה. לפני ששלחתי לאימי הראיתי את התמונות לבחורה הפרסייה, שהכירה את משפחתי שבפרס. 'את לא תשלחי את התמונה הזו לאמא שלך', היא אמרה. 'את נראית כאחת שהולכת למות, לא להתחתן. לכי תצטלמי לבד', היא יעצה, 'ושהצלם יעשה לך תמונה אחרת - יפה, שמחה'.
וכך חזרתי אל הצלם, עם השמלה הלבנה. 'אתה זוכר אותי?' שאלתי אותו. 'אני בחיים לא אשכח את החתונה שלך', הוא ענה. 'תעשה לי תמונה של כלה. לבד', אמרתי.
הוא הושיב אותי על הכיסא, ענד לי תכשיטים וכתר של כלה, ושם בידי זר פרחים של חתונה. התמונה השנייה יצאה יפה, כאילו לא אותה כלה.
שלחתי להוריי את שתי התמונות וכתבתי: התמונה הראשונה, שאנחנו ביחד, לא יצאה טוב. התמונה השנייה היא הטובה. כך אני נראית פה בארץ, בקיבוץ - פורחת, שמחה.

צמה גזורה // הסיפור של בת–שבע חן (83)


מאחורי הסיפור: את בת־שבע פגשתי בביתה, הגדוש בציורים וביצירות אומנות שלה. אישה קטנה המפתיעה אותי בקולה האצילי והצלול. מספרת בעברית יפה וברהיטות, בגובה העיניים והלב, על חוויותיה כילדה במשפחה קשת יום בירושלים, ואיך שינתה במו ידיה את גורלה.
בת־שבע חן. משכונת עוני בירושלים לקיבוץ |בת־שבע חן. משכונת עוני בירושלים לקיבוץ |
בת־שבע חן. משכונת עוני בירושלים לקיבוץ |
( צילום: יורם רוזנבלט)
זהו סיפור מהילדות ששינה את כיוון חיי, מעשה שדחף אותי לחפש נתיב אחר ושונה מבלי לדעת איך, מתי והיכן.
נולדתי בירושלים בשכונת הפחים, שכונת זיכרון יוסף, למשפחה ענייה. הילדה הקטנה מבין שמונה אחים ואחיות. בחורף קר ואין בגדים ללבוש. בשלג אי אפשר בכלל לצאת. אי אפשר ללכת לבית הספר, כי אין לבוש מתאים לקור הירושלמי. אבי, שעלה מכורדיסטן, נפטר כשהייתי בת שלוש, ואימי עבדה מבוקר עד ליל ככובסת. אישה קטנה, מפרנסת יחידה. המסגרת הייתה קטנה וצפופה. בית קטן, ללא חשמל, ללא מים זורמים, בור מים בחצר המשותפת לארבע משפחות ופינה למשחקים עשויים מסמרטוטים. תקופת צנע. לאף אחד לא היה דבר מלבד שכנים טובים, שיתוף ועזרה.
אני בת 17, עובדת בבקרים במשק בית ובערב לומדת בבית הספר לבנות אליאנס. אחת החברות אמרה לי, 'יש פה קן של הנוער העובד, בואי נלך לראות מה קורה שם'. באמת הלכנו, וזה מצא חן בעינינו. לא סיפרנו לאף אחד, עדיף שלא יֵדעו דבר. הגענו לקן, ושם היה מדריך מקיבוץ חולתה: 'ברוכים הבאים, איזה יופי שבאתם. מאיפה אתן?' שואלים, מתעניינים איך הגענו וקולטים אותנו יפה. יש פעולות ויש הרצאות. לא ידעתי מה זה קיבוץ. גם לא ידעתי מה זה ים. לא נסעתי לים. אפילו לא דמיינתי מה זה ים. בכיתה ד' הפסקתי ללמוד, וחסר לי כל כך הרבה ידע.
ערב אחד חזרתי הביתה בשעה מאוחרת מהרגיל. אחי הגדול החל לחקור אותי.
'איפה היית?' שאל בכעס.
'הלכתי עם חברה', עניתי לו.
'הלכת עם גבר?' חקר אותי.
'לא', עניתי.
הוא המשיך ושאל וחקר, כעס כל כך. לבסוף, כדי שירד מהכעס, שיבין שלא חטאתי בכלום ולא עשיתי דבר אסור, סיפרתי לו שהייתי בקן של הנוער העובד והלומד; שהלכתי לשם כבר מספר פעמים; שהערב הייתה מסיבה; שרקדתי, וכשהמסיבה הסתיימה נשארתי עוד קצת שם.
הלכתי לישון.
מתוך המופע. זיכרון הילדות קיבל פנים חדשותמתוך המופע. זיכרון הילדות קיבל פנים חדשות
מתוך המופע. זיכרון הילדות קיבל פנים חדשות
(צילום: ג'ייסון גולד)
בבוקר קמתי ללא צמותיי. שתי הצמות, כל אחת עובייה כחלה של שבת, שחורות וארוכות עד אמצע הגב, נגזרו בלילה בשנתי.
'מה זה?' שאלתי אותו המומה, 'מה קרה פה?'
'זה העונש שלך', הוא אמר. 'את תגידי, ואת תשאלי, ואת תבקשי רשות, ואם לא - את לא הולכת לאף מקום!'
זה היה העונש שקיבלתי על שהפרתי את מרותו. אכזבה וייאוש תקפו אותי.
החלטתי שהאדם הכי נאמן שאוכל לשתף בכאב שלי ובעלבון שלי הוא המדריך של הנוער העובד והלומד. ממה ששמעתי על הקיבוץ, הצטיירה לי בראש תמונה יפה מאוד, של מקום אחר, מקום רחוק. קבוצה של אנשים שעובדים יחד, במקום של טבע, של ירק. ואז אני עושה מעשה. המדריך עוזר לי, ואני לא אומרת לאמא, ולוקחת את צרור הבגדים שהיה לי, ולא היה לי הרבה, ונוסעת לכתובת שנתן לי, לקיבוץ נחשולים. באוטובוס נסעתי לבד, ולא ידעתי איפה לרדת. לא ידעתי כלום. העיקר שאני יוצאת לדרך חדשה. זה בא מתוך כעס, ייאוש, עלבון. המעשה שקרה נתן לי כוח לקום ולעזוב. חיפשתי מוצא מהשתלטנות הזו, והצלתי את עצמי. הוא יכול היה גם להרוג אותי או להרביץ לי. זה היה קשה כל כך שזה שינה לי את המחשבה. חיפשתי משהו אחר.
הגעתי לבד לנחשולים. עצרתי טרמפ, אין פחד. 'אני חבר קיבוץ, קוראים לי שלמה'. הכניס אותי לקיבוץ והראה לי את הדרך למזכירות. הגיעה אישה, כרמלה, והיא מקבלת אותי באהבה ומראה לי את החדר שאשן בו, מראה לי את המיטה, וזו פעם ראשונה שיש לי מיטה לבד. היא מסתכלת על צרור הבגדים שהבאתי איתי ולוקחת אותי למחסן. שולפת בגדים שיהיו לי לעבודה, פיג'מה לשינה. טיפלה בי כמו אמא שמובילה בת. הגיעה מדי פעם לבדוק מה קורה איתי. התגוררתי בצריף שהיה עשרים מטר מהים. בימים הראשונים ישבתי על המרפסת ובהיתי בים. לא יכולתי לעכל את הים.
לאט־לאט הצטרף עוד נוער. נהיינו קבוצה - "גרעין הפל"ים", 120 צעירים וצעירות תוססים מירושלים, מרמת גן, מתל אביב ומחיפה. ומי מדריך אותנו? שלמה, מי שקיבל אותי בכניסה לקיבוץ. מהפך רציני בחיי.
ˆ ˆ ˆ
אחי לא התערב. נראה ששמח להיפטר ממני. אחיותיי היו עסוקות ומפוזרות בארץ. לאמא לא אמרתי כלום, אבל דאגתי כל חודש לשלוח לה 'עזרת הורים', מאה לירות שזה היה המון כסף. במשך חודש לא היה לי קשר עם אמא. היה נראה שבבית לא אכפת.
יום קיץ לוהט ומישהו מגיע ואומר לי, 'בת־שבע, אמא שלך הגיעה'. אמא יורדת מהאוטובוס עם סל מיוטה שתפרה ביד. מחפשת את בת־שבע, הבת שלה.
'איך הגעת הנה?' כעסתי 'מי ביקש ממך לבוא? בשביל מה באת בלי להודיע? ואיפה תהיי? ומה אני אתן לך לאכול? את דתייה, פה לא דתיים'.
אמא מבקשת לראות את הבית שלי. יושבת על המיטה, בוכה ושואלת: 'למה? ולמה לא אמרת לי?'
כעסתי עליה. 'לא מצאת לנחוץ להעיר לאח שלי שככה עשה לי, על החוצפה הזו לגזור לי את השיער. היום הוא גוזר לי את השיער, מחר הוא יוריד לי את הראש ואת לא תגידי כלום!'
הגיעה שעת צהריים, ואני משקרת לה. 'זה האוטובוס האחרון, אם לא תעלי עליו, איפה תשני? מה תעשי?' אני לוקחת אותה לאוטובוס, והיא מוציאה מהשקית כמה דברים שקנתה בשבילי.
'אל תדאגי לי', אני אומרת לה, 'יש לי מיטה ויש לי אוכל והכול בסדר. אין לך מה לדאוג, ואני אשלח לך כל חודש כסף שתוכלי לעבוד פחות'.
היא חזרה לירושלים. ואני - גם שיקרתי וגם לא קיבלתי אותה יפה. נשאר לי כבד על הנשמה. במשך הזמן סלחתי. הבנתי שהייתה לה ולאחי תפיסת חיים אחרת. מאוחר יותר הבאתי אותה לגור בשדות ים.
החלפתי בין חיים א' לחיים ב'. סגרתי דלת ופתחתי דלת חדשה. כך שיניתי את חיי מהקצה אל הקצה, אך העלבון נשאר חבוי בי עד היום. הסיפור של השיער שינה את מהלך חיי.