רק משוגעים לדבר עם מחשבות מגלומניות הצליחו לשנות את פני החברה וליישם חלומות", טוענת בלהט פרופ' מיכל שמאי ממשמר העמק. היא מכוונת בדבריה לחזונו - המגלומני והמשוגע למראית עין ולמשמע אוזן - של עודד אונגר, חבר קיבוץ ראש הנקרה ופעיל חברתי נמרץ. פרופ' שמאי - גמלאית בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, המשמשת חוקרת בכירה בתחום המשפחה, העוני והטראומה הקולקטיבית - הולכת אחורה לימי דגניה ולרעיון הקיבוצי הקולקטיבי, שיצרו לטענתה חלוצים עם מחשבות יצירתיות מרחיקות לכת.
צילום: מאיץ צפון, הרשת להתנדבות ישראלית ומשרד הרווחהצילום: מאיץ צפון, הרשת להתנדבות ישראלית ומשרד הרווחה
צילום: מאיץ צפון, הרשת להתנדבות ישראלית ומשרד הרווחה
(צילום: מאיץ צפון, הרשת להתנדבות ישראלית ומשרד הרווחה)
אונגר (52) הוא מהחולמים המיישמים. הדרייב החברתי בוער בו בעשייה תמידית. אחרי כמה שנים של הובלת מיזם 'קיבוצניקים עם החברה' הוא משמש כיום יועץ להקמה ולהפעלה של צוותי מעורבות חברתית בקיבוצים גן שמואל, משמר העמק, רמת רחל ועין חרוד איחוד. הוא מגדיר את עצמו 'משוגע חיובי' הממשיך את דרכם ואת חזונם של חלוצי התנועה הקיבוצית, ומלבד האבהות לשני הילדים הפרטיים שלו - אדם (13) וקרני (10) - אונגר הוא גם אבי הרעיון של מיזם צעיר בשם עור"ק (עורף קבוצתי קהילתי).
עמותת עור"ק יצאה לדרך לפני כשנה וחצי, ועדיין עושה את צעדיה הראשונים והמהפכניים. המטרה: לייצר תחליף חם ועוטף לאלו שאין בחייהם, מסיבות שונות, עורף משפחתי מתפקד. היא נסמכת על תרומות פרטיות ועל סיוע צנוע של עמותות חברתיות, ובעצם יוזמת ומאגדת קבוצות וקהילות ערבות הדדית של חסרי עורף משפחתי.
הקבוצות, על פי המודל הקולקטיבי הקיבוצי, יתפקדו כעורף החלופי לעורף המשפחתי שאיננו ולמשפחה שעליה אי אפשר להישען, ובכך תביא לצמצום פערים בחברה הישראלית ותקדם שוויון הזדמנויות ומוביליות חברתית. אונגר מסתמך על נתוני המרכז למחקר של הכנסת כשהוא מדבר על 50 אלף צעירים בני 35-18, חסרי עורף משפחתי, שמדי שנה בשנה מצטרפים אליהם 4,000-3,000 צעירים חדשים.
עם אוכלוסייה מוחלשת זו, שהמדינה מתקשה לתת לה מענה חברתי־כלכלי, נמנים בוגרי פנימיות שהוצאו בעבר מבתיהם, יוצאים בשאלה, עולים חדשים בודדים, יוצאות מקלטים לנפגעות אלימות משפחתית וגם אימהות יחידניות.
ומדוע המדינה מתנערת מהם? "עד לפני כמה שנים היו המדינה ומוסדותיה אחראים לאותן אוכלוסיות עד גיל 18, וחסרי העורף המשפחתי היו אמורים לבנות את חייהם בעצמם", משיב אונגר. "המדיניות הזאת הובילה לעוני, לאובדנות ולתלות מתמשכת בגופים וולונטריים. אומנם בשנים האחרונות הועלה הסיוע של המדינה לבני 25-20, אבל רק בתחומים מסוימים ולא מספקים, כמו עזרה בדיור, בהשכלה ובתעסוקה". בדיקה של אונגר העלתה שאין בנמצא תוכנית המלווה את חסרי העורף המשפחתי לאורך חייהם, וכאן באה לסייע העמותה שהקים. בינתיים כבר הספיק לצרף אליו שותף לדרך - אורי אופיר מפלך, שעד לפני שנה עבד באגף חינוך ומשימות בתנועה הקיבוצית.
אז מה הפתרון שאתה מציע? "אנחנו מציעים מערכת של ערבות הדדית הכוללת נתינה וקבלה, וכן בניית כלים ליכולות משותפות, והכול בתוך קהילה של 25-10 חברות וחברים המדמה קהילה קיבוצית. כל קבוצה כזו, שתהיה הומוגנית מבחינת המגדר שלה - עולים; אימהות יחידניות; יוצאים בשאלה; נפגעות אלימות - תתגורר באזור ספציפי, בשכונה אחת או אפילו בבית משותף, ותהיה הבעלים של נכסים כלכליים משותפים, אם יוקמו. השותפים לקבוצה יהיו אלה לאלה משענת חברתית, רגשית וכלכלית, ויזכו לייעוץ ולליווי בתחומים אלו. חברי הקבוצה יגדירו לעצמם את רמת השיתוף, את אופי ההתנהלות הקולקטיבית ואת האורח והאורך של חיי הקהילה הקטנה עם אפשרות לפירוק".
והחזון מרחיק הלכת הזה כבר מיושם בשטח? "יש לנו שתי קבוצות פיילוט שפועלות בשטח זה כחמישה חדשים. אחת מהן, של אימהות יחידניות מחיפה ומהקריות, נפגשת פעם בחודש עם מנחה מ'שדמות אורנים'. אימהות יחידניות כבר הספיקו להתארח בליל הסדר בקיבוצים כפר מסריק, שדות ים, נצר סרני וחצרים. חברות הקבוצה מחיפה בילו הקיץ עם ילדיהן בבריכת החותרים, וצוות מעורבות חברתית של משמר העמק ארגן עבורן פעילות אשר התקיימה גם בקיבוצים רמות מנשה והזורע. בחנוכה הן יחגגו יחד בהדלקת נרות ובסופגניות".
ר' (46) היא אם יחידנית לשתיים (2, 5) שנולדו מתרומת זרע. היא עוסקת בתחום העיצוב ומתגוררת בשכונה על הכרמל. ר' משתפת בקשיים ספציפיים ויום־יומיים שחוות אימהות יחידניות כמוה: "לבד מהקושי הכלכלי של אישה בודדה שצריכה לגדל שתי בנות ללא צד שני שנותן מענה כלכלי, אין חלוקת נטל שהייתה מקלה בשגרת החיים. באופן טבעי כל האמהות היחידניות בקבוצה שלנו, שגובשה על ידי עור"ק, הן לא נשים צעירות. כל פעולה פשוטה כמו הסעה לגן או למעון או החזרה ממנו כרוכה בהתארגנות מיוחדת, כי גם מקום העבודה דורש את שלו. אם אחת מבנותיי חולה - או במקרה הטוב יותר צריכה להגיע לחוג - אין לי עזרה מיידית של בן זוג. במקרה שלי ישנם סבתא וסבא תומכים, צעירים יחסית, אבל ישנן יחידניות אחרות בקבוצה שאפילו את זה אין להן".
צילום: אלבום פרטיצילום: אלבום פרטי
צילום: אלבום פרטי
(צילום: אלבום פרטי)
ואין בנמצא גופים שיכולים לסייע? "ישנה עזרה בשכר דירה ובתשלום עבור מעונות יום שתלויה בשכר, אבל לא הרבה מעבר לכך. הצורך לסייע ולהסתייע גרם לנו לפתוח קבוצת ווטסאפ ואתר פייסבוק של אימהות יחידניות. הנשים הן עצמאיות, חזקות, אבל אף אחת היא לא וונדר וומן. לכן קהילה כזו כמו שקמה בחיפה היא כמעט בבחינת נס חנוכה. פעם בחודש אנחנו שמות את העיסוקים האחרים בצד ומדברות על עצמנו, על הורות יחידנית, על דרך גיבוש הקבוצה כקהילה תומכת ואולי תחליף משפחתי שחסר".
נכון שמדובר כרגע בקבוצת פיילוט שנפגשה רק מספר פעמים, אבל היית רוצה להיפגש בעתיד בתדירות גבוהה יותר שאולי תביא לגיבוש קהילה משלכן? "ברור שהיה טוב יותר אילו היו המפגשים מתקיימים כמה פעמים בחודש. צריך להבין שיום שישי הוא היום היחיד שפנוי לנו כנשים עובדות, וגם זה בא על חשבון עיסוק אחר. קהילה עתידית שלנו נשמע כמו רעיון מדהים".
מה קורה במפגשים? "כל פגישה מתמקדת בפן אחר המאפיין קושי של אם יחידנית. במפגש האחרון שוחחנו על חיפוש זוגיות, אם בכלל, וקודם לכן על הצורך למלא את מקום האב החסר. כשאין אב ברקע נוצרות בעיות רגשיות לא פשוטות. הבנות שלי רואות בגנים אבות מרימים ילדים, וגם הן רוצות. יש דברים המוגדרים גבריים לכאורה, ואז אני צריכה למלא אותם, לא תמיד בהצלחה. בחודשים האחרונים נוצרו קשרים בין האימהות וגם בין הילדים, ואני יכולה לבקש עזרה מהן וגם לעזור. הקולקטיב שמציע עודד ושעליו מדברת נירית קורן־לורנס, המנחה של הקבוצה, הוא רעיון נפלא בעיניי. בהחלט הייתי רואה את עצמי ואת חברותיי חלק מקהילה כזו".
נירית קורן־לורנס, בת קיבוץ מחניים ותושבת שכניה, עובדת לפרנסתה כמנחה של פעילות קהילה בק.מ.ה (קהילה, מנהיגות, השראה) של המרכז למנהיגות 'שדמות אורנים'. את נירית גייס אונגר לפעילות עור"ק, והיא מובילה כאמור את קבוצת האימהות היחידניות שעימה נמנית ר'.
"המפגשים עדיין בחיתוליהם, ומדברים פחות על הסוגיות של האימהות היחידניות ויותר על גיוס הבנות והפיכתן לקבוצה", אומרת קורן. "אני מעלה את השאלות לאן הן רוצות להגיע, למה אנחנו פה, וכיצד ניתן יהיה להפוך קבוצה לקהילה. אני מאמינה מאוד במודל של עודד, ואם לא הייתי חושבת שהוא יישומי - לא הייתי מצטרפת כמנחה. כל העיסוק שלי הוא בחיבור בין קהילות ובחיבורים בתוך הקהילה עצמה. גם הקבוצה החיפאית לא שונה מזה. יש לנו שת"פ עם עמותת מיל"י של אימהות יחידניות, והדבר מאפשר גישה ייחודית לקבוצה ההומוגנית הזו".
צילום: אלבום פרטיצילום: אלבום פרטי
צילום: אלבום פרטי
(צילום: אלבום פרטי)
גם פרופ' מיכל שמאי מחמיאה לפרויקט המתהווה, אף שאין היא מעורבת בשלב זה בעמותה שהקים אונגר. בעתיד, לדבריה, בכוונתו שתנחה ותלווה קבוצת מחקר פעולה עם הקבוצות. "ישנם קואופרטיבים במקומות שונים בעולם, אבל מרביתם על בסיס דתי בדומה לאמיש בארצות הברית. קיימות אגודות בישראל שתומכות בקואופרטיבים, אבל כאלו הדומות לעור"ק - אין", היא אומרת. "למעשה עודד לוקח רעיון קיבוצי מהעבר ומנסה לראות כיצד ניתן ליצור עורף חברתי קהילתי תומך לאנשים בודדים. הלוואי וזה יעלה יפה, כי יש כאן מחשבה נכונה שבאה במקום שבו המדינה הייתה צריכה לסייע והיא לא עושה זאת".
את המוטו המוביל - ערבות הדדית ככלי נגד בדידות - מצליח אונגר להוריד לקרקע, ולתפור ברגישות את הקצוות. כמי שמגיע מתחומי היזמות העסקית והחברתית, הוא קשוב וערני לשטח - לצרכים, לאנשים שמאחורי המספרים ולכוחם של חיבורים. "אנחנו באים לשנות תפיסת עולם", הוא אומר. "במקום שבו כשלה המדינה בתחום המענה לבעלי הצרכים המצויים בשולי החברה, ובמקום הפילנתרופים שתרמו להם, אנחנו מבקשים לתת לקבוצה או לקהילה כוח לדאוג לפרטים שבה. יש להם יכולת, אבל אין להם משענת או עורף משפחתי, ואנחנו כאן כדי לסייע להם. אֵם יחידנית קמה בבוקר חולה ומתקשה לטפל בילדיה? אז שכנתה היחידנית תבוא ותסייע לה. יוצא בשאלה מבקש להשתלב בשוק העבודה ולא מצליח? יוצא בשאלה אחר בקהילתו יחפש עבורו תעסוקה בזכות קשריו. מלבד האימהות היחידניות יש לנו קבוצת פיילוט של עולים חדשים ובודדים, ואנחנו עובדים איתה באולפן הקיבוצי שבו היא נמצאת".
מדוע לא לשלב את כל סוגי האוכלוסייה הנזקקת לעורף משפחתי בחברה 'הרגילה'? "המודל שלנו מדבר על רשת הטרוגנית שמאגדת קבוצות הומוגניות. קושי משותף של חברי הקהילה או הקבוצה יוצר שפה משותפת שזר לא יבין, כשם שלקיבוצים היה חזון משותף ודרך שידעה להציל ניצולי שואה, חברות נוער, ילדי חוץ ועולים חדשים. המשפחה הגדולה סייעה לפרטים שבתוכה. הקהילות האלה שעליהן דיברנו רוצות להישאר במקומן הפיזי ולא להיבנות מחדש בקהילה אחרת. לצורך גיבוש המודל סיירתי בקיבוצים עירוניים ובקבוצות עם מכנה משותף כזה או אחר".
ושאלת מיליון הדולר: מאיפה יגיע הכסף ל־50-40 קהילות כאלו? "בשנתיים-שלוש הראשונות נסתמך על פילנתרופיה, על קרנות וכולי. בחלוף שנים אחדות, ועל פי מידת ההצלחה של המיזם, נפנה לרשויות המקומיות ולמדינה עצמה".
וגם לעיסוק שלך יש מחיר. "אני בטוח שהמשפחה שלי לא מאושרת מזה שאני לא מביא יותר כסף הביתה, אבל היא יחד איתי בעניין".