עיוורים שיוצאים לצלם בחוץ? זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה או סתם הומור שחור, אבל מדובר בעניין רציני לגמרי. יגאל סלבין, הצלם ובעל בית הספר לצילום תרבויות zooming (שבו שותף גם הצלם רפי קורן) מלמד עיוורים וכבדי ראייה את אומנות הצילום.
יגאל סלבין עם קבוצת לקווי הראייה והעיוורים. "מדובר בפרויקט משנה חיים ממש" | יגאל סלבין עם קבוצת לקווי הראייה והעיוורים. "מדובר בפרויקט משנה חיים ממש" |
יגאל סלבין עם קבוצת לקווי הראייה והעיוורים. "מדובר בפרויקט משנה חיים ממש" |
(צילום: אלבום פרטי)
עשרה מפגשי צילום כאלו כבר התקיימו במחזור הראשון של כבדי הראייה והעיוורים בראשון לציון, ובקרוב תיפתח גם תערוכת צילום של עשרים המשתתפים, ובה יציג כל צלם צילום אחד בנושא מסוים - אוכל, דמות, טבע וכולי.
הודו וגאורגיה
יגאל סלבין (40), נשוי, אב לשתי בנות ומי שעומד מאחורי העדשה והפרויקט, רגיל לתגובות מופתעות. הוא יוצא מייד להגנת המיזם יוצא הדופן וטוען שהחושים של העיוורים מחודדים. חלקם מבחינים ביו אור לצל ולחלקם ראיית "צינור" או "קשית" לצד עיוורים גמורים, שחושיהם האחרים מחודדים ומאפשרים להם לחוש בזווית של האובייקט, במרחק שלו מהעדשה ובכיוון האור הנופל עליו. מלבד זאת הוא ושותפו מלמדים נערים בסיכון את רזי הצילום, וגם מובילים קבוצות של צלמים מקצועיים לארצות שונות לצילומי תרבויות.
אבל לא על הצילום לבדו יחיה האדם, לפחות לא סלבין. הוא מחזיק כבר עשרים שנה חברה גדולה לכלים חקלאיים בשם "עתידים" באזור התעשייה של באר טוביה. ויש גם חברה להובלת מסעות צילום המפעילה בית ספר לצילום.
סלבין ומשפחתו שוכרים בית בקיבוץ נגבה כבר עשר שנים. "אשתי הגיעה מקיבוץ מורן, אני במקור מקריית גת, והכרנו בצבא. לפני נגבה התגוררנו באשקלון תקופה ארוכה, אבל המצב הביטחוני גרם לכך שנעזוב עם הבנות למקום שקט וקהילתי יותר".
מתי נדבקת בחיידק הצילום?
"זה החל כתחביב לפני עשר שנים, כשנולדה הבת הבכורה. זה נכנס לנשמה שלי ונשאר שם. מאז הובלתי כבר שלושים מסעות צילום לכל היעדים הכי אקזוטיים ויפים שיש: צ'צ'ניה, יפן, קירגיסטן, קובה, מרוקו, בורמה ובעיקר הודו, ששבתה את ליבי וכבר הייתי בה כמה פעמים. הצגתי גם תערוכה מהמסע להודו. התברר לי שישנו ביקוש גדול למסע צילום תרבויות, עם דגש על בני אדם, והודו מספקת צבעוניות מרהיבה, מראות שאין במקום אחד מלבדה - אנושיות חמה ומחבקת".
והמקום האהוב עליך ביותר?
"אין ספק שגאורגיה. אני ממוצא גאורגי והוריי נולדו שם. אני דובר השפה, מכיר את המאכלים ואת המנטליות ולא שׂבע מנופי היערות הנחלים והשלג. יש בגאורגיה אזורים בתוליים והיא ידידותית מאוד למטייל".
הקורונה משבשת את מסעות הצילום שלכם בעולם?
"אני לא שחקן בודד, וכולם עוסקים בזה. לא ניסע למקומות בעיתיים".
ספר קצת על הקורס לעיוורים. איך זה מתנהל?
"לפני שבועיים סיימתי שיעור עשירי בקורס ראשון של הוראת צילום לעיוורים. זה נמשך מספר חודשים בחסות מועדון לעיוורים בראשון לציון ובתמיכת העירייה. אני מאמין שגם עבור הצלמים מדובר בפרויקט משנה חיים ממש. אתה יכול לשער שאותם בני 80-40 שהשתתפו בקורס ויתרו על החלום לצלם בגלל המגבלה שלהם. לימדנו אותם לצלם במצב חשוך ולהסתמך על שאר החושים שיש להם. יש דרגות שונות של עיוורון, וזה היה מאתגר מאוד, אבל התוצאות מוצלחות ממש. עצם זה שהם התחילו להאמין בעצמם זה כבר הישג. גם לאדם רואה יש מגבלות שהוא מתגבר עליהן".
תן דוגמה לעבודה עם חושים אחרים.
"בצילום אוכל לימדנו אותם להרגיש את המזון, להריח אותו, להבין היכן הוא נמצא ביחס אליהם מבחינת זוויות ומרחק. אותו דבר לגבי דמות אנוש. סימנו עבורם את כפתורי ההפעלה השונים, והם אלו שכיוונו ולחצו".
קצת מתסכל שהם לא יכולים לראות בבירור או בכלל את מה שיצרו.
"ועדיין, מספיק שמישהו עומד לידם ומביע התפעלות מהתצלום כדי לגרום להם לחייך ולהיות גאים".
גם נערים בסיכון, כאלו שנפלטו ממסגרות לימוד ומשפחה, לומדים את רזי הצילום אצל סלבין ושותפו. המיזם, ששמו "במשקפיים ורודים" - בתמיכת עיריית אשדוד ובסיוע סימונה מורלי, רכזת הנוער בסיכון בעיר, ונעמי הדר, שניהלה את תחום המוזאונים באשדוד - נמשך כבר חמש שנים. מדובר בקורס של שלושה חודשים וחצי המעניק לנערים ולנערות העצמה אישית, מסוגלוּת ואופטימיות. "אנחנו מעבירים להם מסר שאנחנו מאמינים בהם ומצליחים לסנן רעשים חיצוניים בעזרת הפוקוס על הצילום. הם יוצרים דברים נפלאים, ויש להם חוש טכני נדיר. אנחנו מלמדים אותם להביא סיפור בעזרת הצילום. בכל סוף שנה מציגים תערוכה מרגשת. בעבר הייתה זו הרשות למלחמה בסמים שתמכה בקורס, וכיום זו הרשות למאבק בהתמכרויות. גם זו הגשמת חלום שלי. זה הרבה מעבר לצילום ולטכניקה, זו חוויה מעצבת חיים ומציאות".