"את רוב המנהלים לא באמת מעניין מצב כדור הארץ. את רובם מעניין כסף, ושיישרף העולם". כתב יובל בר, משוגע לדבר, לחברי קיבוצו בארי. עם הקילומטרז' שצבר ועם הנשמה שהוא נותן למען הסביבה - הוא יודע על מה הוא מדבר. "כבר מהשנה הראשונה שבה התחלתי את המהפכה הירוקה היה לי חשוב לא רק להצליח במשימת ההפרדה, אלא גם להוכיח שזה שווה כלכלית", הוא משתף במלאת 12 שנים למהפכת מִחזור הפסולת שהניע בקיבוצו. בינואר 2008 התחיל מאפס, בשתי ידיים, להטמיע את מודל המִחזור שלו, ולאחרונה הכריז על חגיגות בת המצווה.
כיום כבר פזורים ברוב היישובים בארץ פחים ועמדות מִחזור בצבעים שונים, אבל חשוב להזכיר שאז, לפני יותר מעשור, היה המצב שונה. "השגנו את המדינה בשנות דור, ללא עזרה מהמועצה", אומר החבר שזרע את זרע המהפכה. "המצאנו את עצמנו".
יובל בר. "היה לי חשוב לא רק להצליח במשימת ההפרדה, אלא גם להוכיח שזה שווה כלכלית" | צילום: תום גורביץיובל בר. "היה לי חשוב לא רק להצליח במשימת ההפרדה, אלא גם להוכיח שזה שווה כלכלית" | צילום: תום גורביץ
יובל בר. "היה לי חשוב לא רק להצליח במשימת ההפרדה, אלא גם להוכיח שזה שווה כלכלית" | צילום: תום גורביץ
(צילום: תום גורביץ)
בר (62) - נשוי למעין, אב לארבעה וסב לשישה - הוא מנהל חשבונות, ובעברו גם היה מרכז משק וחשב. הוא מספר שהכול החל כשהתקרב לגיל חמישים. "שאלתי את עצמי מה עוד אוכל לעשות, ועצמי ענה לי להסתער על נושא הניקיונות והמִחזור". בתחילת 2008 התחיל עם מִחזור הפסולת בקיבוץ. על היציאה לדרך הירוקה הקלה כניסתו של מנהל קהילה חדש, שבעצמו היה מקורב לנושא.
ייצור האשפה בבארי באותם ימים עמד על 147 משאיות אשפה מלאות שיצאו מהקיבוץ בכל שנה בעלות של 170 אלף שקלים. פסולת של אנשים, של ענפים וכמובן ממפעל הדפוס. "כמעט כלום לא הופרד", הוא נזכר. בר עבד בעת ההיא עם בחור צעיר בעל "ראש ירוק" במיוחד שחזר מטיול בעולם. יחד הם הוסיפו פחים ייעודיים לכל סוגי הפסולת. "המיון התחיל מהקל אל הכבד - למיון הבקבוקים, הקרטון, הנייר והסוללות נוספו עמדות לריהוט ולמוצרי חשמל, וכיום נשאר מעט מאוד זבל שאינו חוזר לשימוש נוסף.
בסופה של השנה שבה התחילו עם המִחזור פונו מהקיבוץ 17 משאיות זבל. כיום מפנים 12-10 משאיות בלבד בכל שנה". הוכחה ניצחת ומשמחת ליעילות המוטו של בר היא שלא זו בלבד שהמִחזור מועיל לאיכות חיינו, הוא גם חוסך כסף.
להילחם בערמות של אשפה. מ־147 משאיות זבל בשנה, ירדנו ל־12-10 בלבד | צילום: תום גורביץלהילחם בערמות של אשפה. מ־147 משאיות זבל בשנה, ירדנו ל־12-10 בלבד | צילום: תום גורביץ
להילחם בערמות של אשפה. מ־147 משאיות זבל בשנה, ירדנו ל־12-10 בלבד | צילום: תום גורביץ
(צילום: תום גורביץ)
ככל שרמת החיים עולה, גם בקיבוצים, אנחנו נהיים עשירים יותר ומלכלכים יותר. "יותר כסף, יותר קניות, יותר פסולת", כתב בר לחברים והסביר שהדרך הטובה ביותר להעלים את הפסולת ההולכת ומצטברת בעולם היא פשוט למחזר את מה שניתן. בר שולח לחברים "טבלה מחזורית", שידעו מה לעשות בכל סוג של פסולת, ובכל שנה הולכת הרשימה ומתארכת. הפסולת ממוינת, ויש מי שלוקח ואפילו קונה: נעליים ובגדים נאספים ונתרמים לנזקקים; שאריות מזון נאספות בפחים המיועדים לכך, ומהן מייצרים קומפוסט לטובת גינות החברים. ויש אפילו רווחים. "כיום אנחנו מוכרים בעיקר בקבוקים למִחזור - פלסטיק, זכוכיות ופחיות - ברווח של כ־12 אלף שקלים בשנה, וגם מתכות ודברים נוספים - כמו עץ ושאריות מוצרים - ברווח של כ־30 אלף שקלים בשנה".
יש חומרים שלא ניתן למחזר?
"הבעיה הגדולה ביותר היא הפלסטיק. המפעל היחיד שממחזר פלסטיק בישראל נסגר לפני שנה. כיום זו בעיה כלל־עולמית. כל הפלסטיק נשלח באוניות לדרום־מזרח אסיה. ויש חומר אחד שמייאש אותי - הקלקר. זהו חומר מסוכן שאינו מתכלה, ואין עבורו איסוף מוסדי".
בר מעסיק בחצי משרה עובד דרך מסלול בנים. ביחד הם משנעים את החומרים, עושים סדר בענפים ובראשם במפעל, מחפשים ומוצאים פתרון לכל פסולת שאינה פסולת ביתית - העיקר שתיזרק בצורה הנכונה ותגיע למקום המיועד לה. הוא עצמו מנהל את כל העסק בהתנדבות מלאה ("אבל יש כאלו שחושבים שאיכות הסביבה זה המקצוע העיקרי").
מתי יש לך זמן לכל זה נוסף על משרה רגילה של מנהל חשבונות?
"אני כל יום בשטח, ובסופי שבוע משקיע הרבה שעות. עד היום עבדתי שבעה ימים בשבוע. בחצי השנה האחרונה גדלנו משני נכדים לשישה, אז קצת הורדתי הילוך".
ומי דואג שכל העמדות יישמרו נקיות?
"בשנים הראשונות הייתה פנסיונרית בשם שרקה כהן שיצאה בכל בוקר, בכיף שלה, להבריק את עמדות האשפה עם אקונומיקה. היא הייתה חלק מהצוות המובחר. אנחנו מנקים בעצמנו את הפחים. הסיסמה היא 'נקי יותר, ממוחזר יותר וזול יותר'. פעם בשנה אני שוטף את כל הפחים בקיבוץ, והם נראים כאילו יצאו חדשים מהמפעל".
ממלכה ברפת
בר מספר על "הממלכה" שהוקמה ברפת שהתפנתה לאחר האיחוד עם מגן וגבולות והקמת רפת הנגב - אתר מִחזור שיש בו משחקייה לילדים מכל מה שמגיע למִחזור: ממזרנים ועד ספרים וצעצועים. זהו מקום שאליו באים ילדי הקיבוץ לשחק וליהנות. "יש גלריית תמונות, תערוכות מתחלפות", הוא צוחק, "ומי שרוצה - לוקח. ויש גם ספרים בכמויות. זו ספרייה ציבורית מיוחדת במינה, וכל אחד יכול לבוא, לקחת ספר, לקרוא ולהחליף".
מי היה מאמין שאתר למיון פסולת יכול להיות אטרקציה קהילתית.
"ממש כך. עשו אצלי צילומים בממלכה באירועי בר מצווה, בחגי מחזור, והכי הכי זו סדרת תמונות חתונה של הבת שלי. חוץ מצילומי שקיעה בשדות היא הצטלמה גם באתר המיון הכי שווה!".
השנה היא כאמור בסימן בת מצווה למהפכה הירוקה, ויש סיבה לחגיגה. בר, האב הגאה, מספר שחסך כסף רב לקיבוץ בשינוע הפסולת. הוא עורך סיורים למורים, לגננות ולמחנכים המתעניינים בנושא המִחזור, ומוכן ללמד כל מי שרוצה להבין איך להביא את המודל ליישוב שלו. הזיקה לניקיון ולאיכות הסביבה יוצאת מגבולות קיבוץ בארי. בר מרבה להסתובב בשטחים החקלאיים ומנקה את הדרכים. מכל ריצה, הליכה או טיול הוא חוזר ובידו שקית של זבל שאסף בדרכו (ראו עוד על כך במסגרת). יש גם "סיירת ניקיון", המתייצבת ומנקה, בעיקר לקראת חגים ואחרי המוני האזרחים שנוהרים לדרום אדום.
צילומי חתונה בממלכה. "חוץ מצילומי שקיעה בשדות הבת שלי הצטלמה גם באתר מיון הפסולת הכי שווה!" | צילום: אפרת לובלצילומי חתונה בממלכה. "חוץ מצילומי שקיעה בשדות הבת שלי הצטלמה גם באתר מיון הפסולת הכי שווה!" | צילום: אפרת לובל
צילומי חתונה בממלכה. "חוץ מצילומי שקיעה בשדות הבת שלי הצטלמה גם באתר מיון הפסולת הכי שווה!" | צילום: אפרת לובל
(צילום: אפרת לובל)
הדאגה לאיכות הסביבה אינה רק לאיכות החיים המיידית, אלא נובעת גם מהדאגה לרווחתם של הדורות הבאים, וכמו חוני המעגל, שנטע עץ חרוב שממנו יאכלו בניו ונכדיו, כך המסר שמעביר בר: "אם שואלים אנשים מה הכי חשוב להם, הם יענו שהבריאות, ומייד אחר כך - המשפחה, הילדים, הנכדים. אני דואג גם לנינים ולבני הנינים".
אומנות ניקיון השטח תוך כדי אימון (מתוך סדרת הכתבות שפרסם יובל בר בבארי):
ההתחלה הייתה כמה שנים לפני שהתחילה המהפכה הירוקה. באחת הריצות שמתי לב שהדרך זרועה בבקבוקי פלסטיק, והחלטתי לצאת בפעם הבאה עם שקית. ואכן, בפעם הבאה שיצאתי עם אשתי שתחיה לריצה, אחרי כשני קילומטרים התחלתי למלא את השקית. אחרי שני קילומטרים נוספים, כשבשקית היו ארבעים בקבוקים ועוד פסולת, כבר לא יכולתי לרוץ, והשארתי את השקית כדי לחזור ולאסוף אותה מאוחר יותר.
מאותו רגע הבנתי שלרוץ סתם זה משעמם ואפילו די מיותר. אם כבר אפשר, אז נעשה משהו מועיל על הדרך, וזה יהיה חלק מהכושר. מאז עברו הרבה שנים, ובהן ניקיתי מאות קילומטרים של דרכים, בעיקר סביב בארי אבל לא רק, לפעמים אפילו במדינות סמוכות בים התיכון.
חלק היו תוך כדי רכיבה על אופניים, וחלק היו פרויקטים מתמשכים שבסופם הייתי צריך למלא ארגז פתוח של טנדר, כי הכמות הייתה מטורפת.
למעשה התחלתי להבין שהאדם הוא חיה מוזרה מאוד. במשך אלפי שנים אנחנו חיים במטרה לעבוד כמה שפחות קשה פיזית, רק כדי לגלות שאנחנו נראים כמו "בטטת כורסה", ואז יוצרים מכשירים, מכונים ותוכניות ספורט כדי לנוע יותר, כדי להימנע ממחלות ובעצם לחזור למקורות של אבות אבותינו.
השנה, אחרי כמה עונות ללא הרבה ספורט וניקיונות, חזרתי לשטח. יעל ערוסי ז"ל (חברת בארי שהלכה לעולמה לאחר מחלה קשה, מ"ר) לקחה לי את רוב העבודה, ובמשך כמה שנים העלתה את כישרון הניקוי תוך כדי הליכה לאומנות של ממש. אז אחרי לכתה, כשחזרתי לפעילות, גיליתי שיש מה לנקות ולאט־לאט חזרתי לכושר.
פסטיבל דרום אדום בפתח, ואחרי הגשמים הרבים יהיה גם מה לראות. עם ישראל יבקר בהמוניו וגם ישאיר סימנים לכך שביקר. מייד אחרי ולפני חג יציאת מצרים, אשלים את הניקיון שאחרי הסערה. ייתכן שאצטרך את עזרת סיירת הניקיון המיוחדת של בארי, ובכל מקרה - אם אתם יוצאים לטיול או לאימון, כדאי ורצוי להתכופף מדי פעם ולנקות. גם אתם וגם הסביבה שלנו תרוויחו מכך. ואם לא בא לכם, אז לפחות דווחו לי על מפגעים רציניים.
פרסום ראשוני: 02:53 , 13.02.20