בפורים תיכנס ירדן יהודאי (18.5) מקיבוץ נען לנעליים של ושתי. המלכה שלא דפקה חשבון לארמון, זו ששמה פסים על כל הסריסים וסירבה בתוקף להביא את פרצופה היפה לתצוגת ראווה במשתה. זה התפקיד שלה בהצגה שמעלים היא וחבריה מאיגי (ארגון נוער גאה). ואיזה ליהוק מושלם. שינשינית לוחמנית מגלמת את המלכה הסרבנית, שאיבדה את הכתר אבל לא את כבודה העצמי.
"במקרה אני משחקת את ושתי", מחייכת ירדן, "ורציתי בכלל את תפקיד אחשוורוש. תמיד ושתי היא הרעה בסיפור, אף על פי שהיא ידעה להגיד לא - וזה מדהים. זו הצגה קומית והכול מצחיק, אבל העניין הוא להעביר מסר ולפאר את ושתי הפמיניסטית".
ירדן יהודאי. "התאהבתי בתכנים של איגי ובאנשים, והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי" | צילום: לימור אגמוןירדן יהודאי. "התאהבתי בתכנים של איגי ובאנשים, והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי" | צילום: לימור אגמון
ירדן יהודאי. "התאהבתי בתכנים של איגי ובאנשים, והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי" | צילום: לימור אגמון
(צילום: לימור אגמון)
מסרים ובמות הם המגרש הפרטי שלה. בארץ ובחו"ל. הגיל שלה מבלבל, כי מאחוריו מסתתרת צעירה חריפה ורהוטה האוחזת רזומה מפתיע של עשייה חברתית, של משלחות נוער ושל תוכניות חינוכיות שבהן הספיקה להשתתף: היא למדה דיבייט debate (אומנות הוויכוח) באנגלית והתחרתה בהמבורג, גרמניה ("האנגלית שלי בעיקר מהרבה קריאה ומשעות של נטפליקס"), ייצגה את ישראל במודל האו"ם בפרויקט MUN - Model United Nation (פרויקט בין־לאומי שבו תלמידים וסטודנטים מדמים את דיוני האו"ם) ואף הייתה שופטת בתחרות באוקספורד, אנגליה.
היא בוגרת תוכנית עמיתי Diller Teen Fellowship העוסקת במנהיגות, בזהות יהודית ובתיקון עולם, והשתתפה גם בסדרה "ביני ובינך" מבית כאן 11, שנועדה לעודד דיאלוג בין בני נוער יהודים וערבים.
במקביל - בין ההמראות, הנחיתות והבגרויות - היה שם תמיד חיידק הבמה. המשחק תופס נתח משמעותי בחייה. מכיתה ה' היא לומדת ומשחקת בבימת הנוער רחובות. "ואמשיך לשחק, במאה אחוז", היא אומרת. "אני מאמינה מאוד באומנות. בכל מקום שאשחק אעביר מסר".
בתיכון ניווטה את עצמה ירדן לבית הספר למדעים בלוד, הידוע כתובעני במיוחד. היא למדה במגמות ביולוגיה וביוטכנולוגיה. "אני מאלו שמצליחים ללמוד יומיים לפני מבחן וזהו. אם אהבתי את החומר - התחברתי. היה לי קל".
אבל לא תמיד היה הכול קל וזורם. בילדותה עברה עם ההורים בין בסיסים שבהם שירת אביה איתי (בן קיבוץ עין חרוד מאוחד) כאיש קבע. כשהייתה בת שש התגרשו הוריה, ובגיל תשע היא הגיעה עם אימהּ לימור לנען. שני ההורים נישאו בשנית והיא אחות גדולה לשני קטנים מצד אמא ולשלושה נוספים מצד אבא. מתחילת גיל ההתבגרות היא זוכרת קשיים חברתיים. "הייתי קצת שונה. עמוק בספרים. היה לי קשה ליצור אינטראקציות חברתיות. לא ידעתי מה אומרים. הייתי חסרת ביטחון ולא היו לי חברים. רציתי התחלה חדשה".
נמשכת לאישיות
המעבר לבית הספר למדעים עשה לה רק טוב ושחרר את המועקה. וגם את הלב ואת הפחדים. באותה שנה, כיתה ט', החליטה לצאת מהארון כביסקסואלית.
מה את זוכרת מהרגע ההוא?
"באמצע כיתה ט' כתבה לי חברה טובה בווטסאפ: תקשיבי ירדן, אני רוצה לספר לך משהו, אני ביסקסואלית. עניתי לה: איזה קטע, גם אני. רוב היציאות שלי מהארון היו ככה, כבדרך אגב. היה לי פחד שזה יהפוך לאישיו, כי זה לא צריך להיות כך. מול אמא יצאתי בכיתה י"א, וקצת אחרי זה גם מול אבא. שניהם הגיבו בקבלה, מה שטוב לך.
"לא מזמן הייתה לי שיחה עם סבתא שלי. אמרתי לה שאני נמשכת גם לנשים. היא שאלה אם היו אנשים שהיו להם בעיות עם זה ואמרתי לה שלא, שאף אחד לא עשה מזה אישיו, כמו שהיא לא עשתה. ואז היא אמרה לי שהאישיו שלה זה שאהיה מאושרת. ריגשה אותי. היא בן אדם מדהים בטירוף.
"יצאתי מהארון בהתחלה כביסקסואלית, ומשהו הרגיש לי לא נכון במאה אחוז. הרגשתי שזה לא רק שאני נמשכת לכל המגדרים, זה פשוט משהו שהוא לא משנה לי בבן אדם. פאנסקסואל זה אדם שנמשך רומנטית או מינית לאדם אחר על פי האישיות שלו. לאדם פאנסקסואלי המגדר הוא לא רלוונטי.
ולחברה יותר קל לקבל אותך כלסבית מאשר כפאנסקסואלית?
"זאת שאלה מעניינת, והתשובה היא כן ולא. מצד אחד, ביציאה מהארון כפאנסקסואלית יש עוד את התקווה לכאורה מצד החברה שאחזור לדרך הישר ואהיה עם גבר. אז הקבלה של החברה היא קלה יותר, אף על פי שזה הומופובי להחריד. מצד שני, לסבית זו הגדרה מסובכת פחות, קלה יותר להבנה. משיכה לשני המינים זרה לחברה, ולחברה קשה להבין ולהכיל. עם זה באות הסטיגמות: ביסקסואלים הם בוגדניים, זה רק שלב וזה יעבור וכולי".
לקום וללכת
את שנת השירות מטעם איגי בחיפה התחילה בלי לדעת הרבה, אבל נתפסה חזק. "התאהבתי בתכנים ובאנשים, והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי". בבקרים היא מסייעת בכיתות מב"ר של י"ב בפן הלימודי ובעיקר החברתי, ובערבים היא בבית הקהילות, מרימה פרויקטים קהילתיים של הקהילה הלהט"בית, מדריכה קבוצת נוער ויוזמת הסברה למכינות ולמדריכים כדי שיוכלו להנגיש לחניכיהם את המידע.
"אני מניחה שיש בי מקום שהיה רוצה להיכנס לפוליטיקה, כי לצערי זה המקום היחיד כרגע להשפיע" | צילום: לימור אגמון"אני מניחה שיש בי מקום שהיה רוצה להיכנס לפוליטיקה, כי לצערי זה המקום היחיד כרגע להשפיע" | צילום: לימור אגמון
"אני מניחה שיש בי מקום שהיה רוצה להיכנס לפוליטיקה, כי לצערי זה המקום היחיד כרגע להשפיע"
(צילום: לימור אגמון)
עם אש בעיניים וקול נשי שלא מפחד מאף אחד, ירדן רק מגבירה הילוך ומרחיבה פעילות לתחומים שבוערים בה - פמיניזם ומגדר. כמו שזה נראה, היא הולכת להיות אחת מהנשים שישאירו חותם חברתי. היא עוד לפני גיוס כזכור (בנובמבר עולה על ירוק ולנח"ל, עם הגרעין), אך כבר הוזמנה להקריא טקסטים שלה באירועים נחשבים למען זכויות אדם ובפרויקט "מדד הביטחון של נשים".
מאיפה הדחף הזה לעשות ולשנות?
"אישה אחת מתוך אחת מוטרדת; אחת מתוך שלוש מותקפת. נמצאות סביבי בנות שהוטרדו ואף נאנסו. זה משהו יום־יומי. לפני חודש היה לי מקרה באוטובוס שחידד לי את זה עוד יותר. ישבתי במושב האחורי והגיע מישהו שלא הכיר את המושג מרחב אישי. הוא התקרב והתקרב, ואני הלכתי והצטמצמתי במקום. בהתחלה זה שיתק אותי, אבל אחר כך הבנתי שאני חייבת לעזור לבנות למצוא את הכוח לקום ולא לקפוא.
"כיום הרבה נשים קופאות בסיטואציה כזאת, וזו תגובה הגיונית של הגוף. גם אני הייתי על הסף, ואז מצאתי בי את הכוח לקום וללכת. זה מה שאני רוצה לעזור לבנות למצוא".
לאן את שואפת להגיע בעתיד?
"מאז שהטיתי את מסלול החיים שלי באגרסיביות כשבחרתי את שנת השירות לא יצא לי כל כך לחשוב על זה. פעם הייתי בטוחה שאני הולכת להיות רופאה או לעסוק בדיפלומטיה. עכשיו אני לא בטוחה. אני מניחה שיש בי מקום שהיה רוצה להיכנס לפוליטיקה, כי לצערי זה המקום היחיד כרגע להשפיע. אני גם רוצה להתקדם באיגי".
וכשמשהו מעצבן אותך ממש?
"אני כותבת. זה עוזר לי להוציא וגם להגיע לאחרים. אני מביעה ביקורת בדף הפייסבוק שלי - האחת שנמאס לה".
ונמאס לך?
"משוביניסטים. כן".
"מוזיקה יכולה להפוך את המצב רוח שלי ולהציל לי את היום. החיים שלי לא היו אותם חיים בלי הפסקול שלי" (צילום: אריאל כהן)"מוזיקה יכולה להפוך את המצב רוח שלי ולהציל לי את היום. החיים שלי לא היו אותם חיים בלי הפסקול שלי" (צילום: אריאל כהן)
"מוזיקה יכולה להפוך את המצב רוח שלי ולהציל לי את היום. החיים שלי לא היו אותם חיים בלי הפסקול שלי"
(צילום: אריאל כהן)
בשליפה מהירה
1. מהו הספר האחרון שקראת?
"'די כבר עם השקרים שלך'. על מערכת יחסים הומוסקסואלית בין שני גברים בשנות השמונים בצרפת הכפרית. ספרים בשבילי זה מקום מפלט להרכיב בו עולם משלי. אני בוכה, צוחקת, כועסת, מתרגשת - והכל מאותו ספר".
2. איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"אני מדמיינת את עצמי גרה באחת הערים בצפון - עם הגרעין שלי, ואנחנו חלק מתנועת הבוגרים של איגי - הופכים ערים פריפריאליות למקומות שבהם להט"בים מרגישים שייכים".
3. מה גורם לך לבכות?
כמעט כל סרט שאי־פעם ראיתי. אבל הכי קשה לי עם פגיעה בבעלי חיים. בכל פוסט שאני רואה על בעל חיים שניצל מהתעללות - אני בוכה.
4. מה מפחיד אותך?
"שבעוד עשרים שנה הבת שתהיה לי תלך גם היא בפחד ברחוב. שזה לא ישתנה. ואני מפחדת מדגים".
5. אנשים שהם השראה בשבילך?
"תנועת הבוגרים של איגי, ובייחוד מדריך הקומונה שלי. הם חיים את החלומות שלהם אף על פי שלפעמים החברה צוחקת להם בפרצוף. הם עושים חינוך בפריפריה ומרימים מסיבות להט"ביות כדי להראות שגם ללהט"בים יש מקום בפריפריה. אני מסתכלת עליהם בהערצה, ומאחלת גם לגרעין שלי לעשות דברים גדולים".
6. חלום?
"זה נשמע נאיבי, אני יודעת, אבל לשנות את החברה שלנו ככה שכולם ירגישו חלק ממנה ושהם יכולים להתבטא בה. זה החלום הגדול שלי".
7. ג'יני כחול יוצא מהבקבוק ונותן לך שלוש משאלות.
"הראשונה - כלב. אני ממש רוצה לאמץ כלב. השנייה - שכסף ומעמדות יפסיקו להיות פקטור קובע בחיים. והשלישית - ששני המינים וכל המגדרים יהיו שווים זה לזה".
8. עם איזה שחקן או שחקנית היית רוצה לשחק על הבמה?
"עם מריל סטריפ. היא שחקנית גדולה ומדהימה, ולעבוד איתה זה באמת חלום".
9. הדבר הכי משוגע שעשית?
לצאת לשנת שירות. זה שינה לי את החיים והפך אותם לגמרי. אני יודעת שבנקודה שבה החלטתי שאני יוצאת השתנה מסלול החיים שלי.
10. מה את חושבת על הנוער בארץ?
"אני נמצאת על בסיס יום־יומי עם בני נוער ישראלים, ובאמת אני חושבת שהם מדהימים. כשמדברים על נושאים שנוגעים להם אישית הם יקומו וידברו מהרגש. הדבר היחיד שקצת קשה לי איתו עם הנוער זה הפסיביות אל מול המציאות. אני מאמינה שאם יש דבר שמציק לך בחברה - קום ותהפוך שולחנות עד שתשיג את מה שאתה רוצה! ולצערי אני רואה את זה פחות ופחות. זה חלק ממשימת שנת השירות שלי, לגרום לנוער להפוך שולחנות כשהמצב חרא".
11. הקורונה בדרך. מה תיקחי לאי בודד?
"ספר, חברה טובה ומקרר מלא באוכל".
12. מוזיקה?
"מוזיקה יכולה להפוך את המצב רוח שלי ולהציל לי את היום. החיים שלי לא היו אותם חיים בלי הפסקול שלי".
13. שלוש תכונות שהכי חשובות לך אצל אחרים.
"נאמנות, ביקורתיות כלפי החברה וסובלנות".
14. עשר מילים על משפחה.
"המקום הבטוח. לא משנה מה - הם תמיד יהיו שם בשבילי".
15. זהו יום המזל שלך. כרגע זכית במיליון שקלים. לאן הולך הכסף?
"הייתי תורמת הרבה לכלביות ולעמותות של בעלי חיים. חלק היה הולך לקדם דברים של פמיניזם ומגדר, וחלק לטיול לחו"ל - לניו זילנד ולאוסטרליה. וגם שופינג. מלא שופינג".
פרסום ראשוני: 01:50 , 16.02.20