לפני שבועות ספורים היו נשואות עיני העולם כולו לירושלים, בה נערכו ברוב פאר והדר אירועי 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ. היו גשם ורוח, אבל בעיקר נשיאים, נסיכים, מלכים וראשי מדינות, שהוטסו ברכבת אווירית מסוקרת וכיבדו בנוכחותם את בית הנשיא ואת יד ושם.
יום לפני כן, ללא רוח וצלצולים, בלי שידורים חיים וללא סעודות פאר, התקיים בקיבוץ נתיב הל"ה מפגש מרגש לא פחות. משלחת של אנשי חינוך וראשי העיר הגרמנית אינדרסדורף, הסמוכה לדכאו, נפגשה עם כמה חברי הקיבוץ ששרדו את השואה וחיו בעברם באותה העיר, שם מצאו מקלט אחרי התופת.
המשלחת הגרמנית ליד העץ שניטע בנתיב הל"ה. "לעולם לא נשכח את שקרה בשואה" | צילום: ג'ורג' הילבלהמשלחת הגרמנית ליד העץ שניטע בנתיב הל"ה. "לעולם לא נשכח את שקרה בשואה" | צילום: ג'ורג' הילבל
המשלחת הגרמנית ליד העץ שניטע בנתיב הל"ה. "לעולם לא נשכח את שקרה בשואה" | צילום: ג'ורג' הילבל
(צילום: ג'ורג' הילבל)
אותם שורדים, אז נערים בני 16-14, שהו לאחר שחרור המחנות למשך כחצי שנה במנזר המקומי באינדרסדורף, שם הכשירו את עצמם לעלייה ארצה. בסך הכול התקבצו שם יותר מ־200 ילדים ובני נוער בשלוש קבוצות גיל. הם קראו לקבוצה "איתן". לצרכיהם של הנערים, שחלקם איבדו את משפחתם בשואה וחלקם הגיעו לשם בשל אי־יכולתן של המשפחות לכלכל אותם, דאגו אנשי ארגון אונר"א של האו"ם ושליחי עלייה מהארץ, נוסף על הנזירות מקומיות.
באותו "בית ילדים", שהתנהל כקיבוץ לכל דבר, למדו הנערים עברית, מולדת, ציונות והגשמה. אחרי תלאות נוספות, עלו חלק מהקבוצה להכשרה בקיבוץ בית השיטה, ומשם המשיכו בסופו של דבר עשרות מהם להתיישב בנתיב הל"ה.
קיבוץ איתנסדורף
את הביקור בנתיב הל"ה ארגנה ד"ר אנה אנדלאואר מגרמניה, שייסדה את פרויקט הכנס השנתי של בוגרי בית הילדים ומקיימת אותו זה 16 שנים בגרמניה ובארצות אחרות שבהן מצויים בוגרי המנזר. המשלחת מגרמניה כללה את ראש עיריית אינדרסדורף, חברת הפרלמנט של מחוז בוואריה ואנשי חינוך רבים מהכפר שגדל לעיירה גדולה. הצד המארח כלל את ניב ויזל, ראש המועצה האזורית מטה יהודה, אריאל ארבל, מנהל הקהילה של נתיב הל"ה, חברי קיבוץ וילדיהם. במהלך הביקור פקדו הנאספים את עץ העוזרד שניטע בקיבוץ בביקור הקודם של הגרמנים, סיירו בצריף הראשונים וצפו בסרטו של אלעד דבי "ילדי הקוצים" שנעשה על בית הילדים.
בקיבוץ חיים כיום, מתוך כ־40 ילדי המנזר שהגיעו אליו בשנת 1949, החברים נחום בוגנר (בעצמו חוקר השואה), אורה ויענקל'ה רותם, מרים קרוק, אהרל'ה גוונטמן ואברמל'ה ליטמן. משה ושרה קרטינגר וכן גניה הקל - שהשתייכו גם הם לקבוצת "איתן", שהתגבשה בכפר הגרמני - הלכו לעולמם. חברים לא מעטים עזבו את נתיב הל"ה בשנה הראשונה לאחר העלייה על הקרקע.
ליטמן בגרמניה. "למנזר, אחרי המלחמה, כבר הגעתי ללא ההורים והאחים" | צילום: אלבום פרטיליטמן בגרמניה. "למנזר, אחרי המלחמה, כבר הגעתי ללא ההורים והאחים" | צילום: אלבום פרטי
ליטמן בגרמניה. "למנזר, אחרי המלחמה, כבר הגעתי ללא ההורים והאחים" | צילום: אלבום פרטי
(צילום: אלבום פרטי)
"אנו, האיתנים, קבוצת ילדים שהוקמה באינדרסדורף ובמנזר שבכפר", סיפר ליטמן במפגש המרגש, "עלינו לישראל ושמרנו כל הזמן על הקבוצה. כשהגענו לנתיב הל"ה היו כאן רק עצי זית עתיקים, ואנחנו הקמנו כאן כפר כמו באינדרסדורף, רק קטן יותר. לכן נוכל לקרוא לקיבוץ שלנו 'איתנסדורף' (דורף בגרמנית הוא כפר, ק"ע) - כפר אח של אינדרסדורף". חברת הפרלמנט הבווארי שהצטרפה למשלחת מגרמניה אמרה לצאלה יפה, בתו של ליטמן: "מסרי בשמי לכולם: לעולם לא נשכח את שקרה בשואה. מערכת החינוך הבווארית דואגת שכל תלמידיה ילמדו וידעו את שקרה בתקופה הנאצית, כדי שמה שהיה לעולם לא יקרה שוב".
המסע לארץ
אברהם (אברמל'ה) ליטמן (88), עדיין עובד, גם בגילו המתקדם, כמפקח בנייה בחברה הכלכלית של המועצה האזורית מטה יהודה. הוא אלמן, אב לשלוש בנות - צאלה יפה וסיגל שיבובסקי, חברות נתיב הל"ה, והדס ערער המתגוררת בבת חפר. יש לו תשעה נכדים ושלושה נינים. בעברו הרחוק היה מזכיר פנים, מזכיר המחנות העולים, מרכז בניין מיתולוגי וחשוב לא פחות - טבח מעולה שמאכליו המשובחים ידועים בקיבוץ כולו. במשך כמה שנים שימש בתפקיד סגן ראש המועצה האזורית.
תקצר היריעה מלספר את מסעותיו כנער צעיר בתקופת השואה. עם הוריו ואֶחיו, שכולם שרדו בשואה ונשארו בחיים, הוא עבר מסע מפולין לסיביר, מסיביר לקזחסטן, משם חזרה לפולין, ומפולין לגרמניה ולבית הילדים - עקב מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה שנותרה חסרת כול. "כיום אנחנו, ילדי המשפחה, מפוזרים ברחבי הגלובוס: שניים חיים בפולין, אחד בדנמרק, אחת בחיפה ואני בקיבוץ".
מה היתה החוויה הקשה ביותר שעברת באותן שנים?
"מעבר הגבול בשנת 39' מפולין לאוקראינה. עשינו זאת עם קבוצה של פליטים על גבי עגלות וסוסים. חוויה קשה לא פחות הייתה בדרך לסיביר. עברנו באזורים של יערות עד, ושיכנו אותנו בצריפים מוכי פשפשים. בסיביר דווקא היה מסודר יותר, למרות הקור העז, כי אבי היה סנדלר ונתנו לו אוכל ובגדים בתמורה לתיקון המגפיים והנעליים. זה התנהל כמו משק אוטרקי. למנזר, אחרי המלחמה, כבר הגעתי ללא ההורים והאחים. הם נשארו בפולין".
איך התנהלו החיים שלכם, נערים צעירים שעברו את השואה, במנזר?
"קודם כול בדקו אותנו, ואם היינו חולים טיפלו בנו והבריאו אותנו. ארגון האו"ם דאג לאוכל ולבגדים והנזירות לצרכינו האחרים. השליחים שהגיעו מישראל הכינו אותנו לעלייה ארצה ולימדו אותנו כל מה שצריך כדי להגשים בקיבוץ. היינו קבוצה שרצתה לעלות ארצה, אבל בסופו של דבר היו לא מעטים שנשארו בחו"ל".
קבוצת הילדים (ליטמן יושב משמאל). "קודם כול בדקו אותנו, ואם היינו חולים טיפלו בנו והבריאו אותנו" | צילום: אלבום פרטיקבוצת הילדים (ליטמן יושב משמאל). "קודם כול בדקו אותנו, ואם היינו חולים טיפלו בנו והבריאו אותנו" | צילום: אלבום פרטי
קבוצת הילדים (ליטמן יושב משמאל). "קודם כול בדקו אותנו, ואם היינו חולים טיפלו בנו והבריאו אותנו" | צילום: אלבום פרטי
(צילום: אלבום פרטי)
הדרך ארצה לא הייתה פשוטה עבור חברי הקבוצה. ליטמן היה על האונייה "אקסודוס", ואת סיפור הגירוש חזרה לגרמניה והשהייה שם במשך יותר משנה הוא זוכר כאילו קרה אתמול. את העלייה בסופו של דבר עשה באמצעות האונייה "קדמה". חברים אחרים מהקבוצה שהפליגו באונייה "תיאודור הרצל" הועברו לקפריסין. "רק כשקיבלנו אישור עלייה לארץ הגענו לבית השיטה כגרעין הגשמה של תנועת 'דרור'. מאז 1949 אני חי ומגשים בקיבוץ נתיב הל"ה".
ואי אפשר שלא להתעניין בתחושות שלך מהאירוע שהיה בירושלים לציון 75 שנים לשחרור אושוויץ ומהביקורת הציבורית סביבו.
"אנחנו הקדמנו את זה ביום, כך שכל הרעש בירושלים היה כמו המשך למפגש הצנוע שלנו. יש בזה משהו סמלי, אבל מה שהיה שם לא הציק לי ולא הפריע לי".
ילדי השורדים נחשפים לסיפורים
לפני כארבע שנים, באפריל 2016, התקיים מפגש של קבוצת "איתן" בקיבוץ בית השיטה, שם עברו הכשרה טרם עלייתם על הקרקע בקיבוץ הקבע בשנת 1949. צאלה יפה, סופרת ואומנית ובתו של ניצול השואה אברמל'ה ליטמן, אמרה בדברי הפתיחה למפגש: "אנחנו, בני הדור השני של קבוצת 'איתן', שמענו בילדותנו מעט, מעט מאוד ממה שעברו הורינו. הכרנו מושגים כמו 'חברת הנוער בבית השיטה' ו'שורי' (שורי מיינרט הייתה המדריכה המיתולוגית של הקבוצה, ק"ע); ודאי ידענו על ההעפלה של הורינו בעודם ילדים ב'יציאת אירופה תש"ז', היא 'אקסודוס', או ב'תאודור הרצל', ועל הגירוש מחופי ישראל; חלקנו אפילו שמעו על מנזר אינדרסדורף. אבל רובנו, ואצלנו במשפחת ליטמן בוודאי - לא ידענו הרבה יותר".
בהמשך דבריה ציינה יפה כי ילדיו של אחד מאותם ילדים־נערים (יוסק'ה ברון) הגיעו לקיבוץ וביקשו לשמוע על ההיסטוריה של הוריהם שנפטרו זה מכבר. "הפולנים", כך מכונים בקיבוץ בוגרי בית הילדים הגרמני, סיפרו על המנזר הגדול ששימש להם מפלט, על אווירת הציונות שהחדירו השליחים מישראל, על השיקום לאחר שנות המלחמה הקשות, על העלייה לארץ ישראל ועל הקיבוץ. מאז החלה גם היא לחקור את הנושא ולבקש לדעת עליו ממקור ראשון את כל שניתן.
אברהם ליטמן ובנותיו. "להכיר את סיפורם המופלא של הורינו" | צילום: אלבום פרטיאברהם ליטמן ובנותיו. "להכיר את סיפורם המופלא של הורינו" | צילום: אלבום פרטי
אברהם ליטמן ובנותיו. "להכיר את סיפורם המופלא של הורינו" | צילום: אלבום פרטי
(צילום: אלבום פרטי)
בשנת 2015 ביקרו אביה ושלוש בנותיו במקום במסגרת משלחת של 19 מבוגרי המנזר. הביקור נערך במסגרת 70 שנה לשחרור המחנות. את המסע ליווה סרט תיעודי מרגש. בחמשת ימי הביקור הם סיירו בבתי ספר בעיירה ושיתפו את הילדים בסיפור בית הילדים שהוקם במנזר הגדול השוכן במרכז העיירה. יפה מספרת על חברי קבוצת "איתן" שעזבו את הקיבוץ שהקימו יוצאי הפלמ"ח זמן קצר לאחר שהגיעו לשם, וכעת ילדיהם הבוגרים מבקשים לחקור את התקופה.
"ההורים עצמם התביישו בכך שעזבו את נתיב הל"ה כעבור כחצי שנה ולא חזרו לבקר כאן כל השנים. עבור ילדיהם, שרק שמעו על הקיבוץ, זה היה מחוז חלומות ממש. צריך להבין את התקופה ההיא, של ההתיישבות טרם קום המדינה. בוגרי הפלמ"ח לא ידעו לעכל את 'הפולנים' ששרדו בשואה ועברו דברים לא קלים עד שהגיעו לישראל, כולל גירוש לגרמניה (אקסודוס) ולקפריסין (תיאודור הרצל). לא היה מזון, התנאים היו קשים לכולם, ורק הנחושים שרדו במקום".
את חשיבות המפגשים ואת עוצמת החוויה של בני הדור השני סיכמה יפה בדברים שאמרה בבית השיטה: "את סיפורם המופלא של הורינו, הורינו ה'איתנים', חשוב לנו לדעת, להכיר ולזכור, וכמה טוב שאנחנו מספיקים לחוות אתכם, הורינו ה'איתנים', את החוויה הזאת יחד, כי הרי למפגשים הקודמים שארגנתם לא היינו שותפים. אולי כי לא חשבתם שזה מעניין אותנו, ובדרככם לא רציתם להכביד עלינו. נראה שגם היינו צעירים מדי, ובאמת לא התעניינו במידה מספקת".
פרסום ראשוני: 03:01 , 15.02.20