מפלגת כחול־לבן היא יצור פוליטי משונה למדי. זהו צירוף של שלוש רשימות: חוסן לישראל בראשות בני גנץ; יש עתיד בראשות יאיר לפיד; תל"מ בראשות משה (בוגי) יעלון. מה שמלכד את כולן יחד הוא הרצון העז לסלק את בנימין נתניהו מראשות הממשלה ומהחיים הפוליטיים בכלל. שיתמסר למאבקיו המשפטיים ויניח לנו להתנהל בהגינות וביושר.
אלא שבכל הקשור בתחום המדיני־ביטחוני מסתמנים בכחול־לבן שני קטבים: בקוטב הימני מצויים יעלון וחבריו, יועז הנדל וצבי האוזר, שוחרי הסיפוח והמתנגדים להקמת מדינה פלסטינית. בקוטב השמאלי מצויים אנשים כיעל גרמן ועופר שלח ממפלגתו של לפיד, המתנגדים לסיפוח ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 67'. באמצע מצוי גנץ, המתנה כל סיפוח בהסכמת הקהילה הבין־לאומית (מה שאומר בעצם הימנעות מסיפוח והמשך המצב הקיים של לא הסכם עם הפלסטינים ולא סיפוח). בפועל, זו גם הייתה מדיניות הליכוד בראשות נתניהו עד הצגת תוכניתו של טראמפ בפומבי.
כחול־לבן בהרכבה הנוכחי, ובהיעדר עמדה מדינית ברורה, מייצגת את הבורגנות המהוגנת שקצה נפשה בנתניהו ובהתנהגותו של אדם המחבל בשלטון החוק ומשעבד את המדינה לצרכיו המשפטיים האישיים, המסית, המכפיש, המסכסך, הזורע שנאה, המשקר בלי בושה, המבצע מניפולציות בדעת הקהל והגורר אחריו המוני מעריצים בפולחן אישיות מעורר בחילה. צריך להיפרד ממנו, וזהו.
לאחר מכן נוכל לחזור לחיים שקטים ומהוגנים כפי שהיו לנו עד ניצחונו של נתניהו ב־2015, שלאחריו איבד כל רסן ומעצור.
עשרות שנים חיה אותה בורגנות מהוגנת ברובה הגדול בשלום דה־פקטו עם הכיבוש. לא ממש הפריע להם המצב בשטחים. הם רק לא הביאו בחשבון שהתרנגול הזה צמח על ערימת הזבל של הכיבוש; שבמוקדם או במאוחר מצב הכיבוש מעלה אל פני השטח כל מיני אלמנטים שליליים, תוקפניים ומניפולטיביים בקרב ההנהגה ובקרב ציבורים רחבים. מעשי עוול חוזרים כבומרנג אל מי שגרם אותם והשלים עימם.
גנץ לא ישיג 61 מנדטים בלי הרשימה המשותפת, גם לא עם ליברמן ועם השמאל הציוני. אם תוטל עליו משימת הרכבת הממשלה, הוא לא ירכיב אחת שתיתמך במישרין או בעקיפין על ידי הרשימה המשותפת. הוא יפנה להקמת ממשלת אחדות עם הליכוד, ואולי גם עם מפלגתו של בנט, בתנאי שנתניהו לא ישובץ בה בשום תפקיד. ממשלה זו לא תחתור לפתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 67', אלא תקבל גרסה ממותנת של תוכנית טראמפ, שאין כל סיכוי שתביא להסדר יציב כלשהו. רק בהסדר שתי מדינות על בסיס גבולות 67' יש סיכוי כלשהו להסדר מדיני יציב.
מכאן שהסיסמה "רק לא ביבי" אינה יכולה לבדה להיות פרוגרמה של מפלגה המבקשת להגיע לשלטון. היא צריכה להציג מדיניות ברורה בתחומים העיקריים של חיי המדינה. המדיניות של כחול־לבן עמומה ומטושטשת, ולכן ניצחון גנץ בבחירות לא יביא לשינוי המצב המדיני־ביטחוני וגם לא יביא לחידוש מדינת הרווחה האוניברסלית, מה גם שהמצע של מפלגתו הוא ניאו־ליברלי, פרו־קפיטליסטי.
אי לכך, כל מי שרואה את עצמו שייך לשמאל הציוני, הדוגל בחידוש מדינת הרווחה ובהיפטרות מהכיבוש, צריך להצביע עבור הרשימה של העבודה־גשר־מרצ. זו לא רשימה אידיאלית, יש בה לא מעט חסרונות, אבל זוהי ברירת המחדל של השמאל הציוני אם הוא עדיין קיים. צריך להצביע עבורה כדי שתמשיך להתקיים ככוח משמעותי, גם אם לא כמפלגת שלטון.
השמאל הציוני גם הוא נגד ביבי, לא פחות מכחול־לבן, והצבעה עבורו לא תפגע בסיכויי הגוש להרכיב ממשלה. אבל הוא יוכל למנוע או לצמצם את הגלישה ימינה של גנץ ומפלגתו, ואולי להיות הבסיס להתחדשות השמאל הציוני בעתיד.
