כואב הלב. קשה להבין את המציאות הישראלית שמעלה מתוכה שנאה כה רבה - שנאה כלפי ציבורים בתוכה וכלפי מערכיה של ישראל המודרנית, מערכי החקיקה והמשפט, ההשכלה והפתיחות אל העולם. פחד עמוק עולה מפני הבאות. האם הולכת מדינת ישראל הדמוקרטית אל כיליונה?
אם נסרב להתייאש, יהיה עלינו להתבונן במבט מפוכח במה שקורה לנו. נתניהו אינו דמות יחידה, ומיקוד המאבק בו הוא טעות. בתוך עמו הוא יושב, והוא שואב את כוחו מזרמי עומק משמעותיים בציבור היהודי. נתניהו הוא ביטוי למשהו עמוק, ולכן מאתגר הרבה יותר. מתישהו הוא יחדל מלהיות ראש ממשלה, אבל רוחות נתניהו ימשיכו את פועלם, ועימם יש להתמודד.
לאחר הקונגרס הציוני הראשון כתב הרצל כמה הוא גאה בכך שהוא ייסד את מדינת היהודים על יסודות של דמוקרטיה. אבל עבור חלקים נרחבים בעם ישראל הדמוקרטיה היא עדיין רק משחק טכני של חלוקת כוח, ולא מערכת של ערכים שייעודה העצמת היחיד, שמירת זכויות המיעוט וריסון הכוח השלטוני. כאשר קמה ארצות הברית של אמריקה, עיגנה חוקתה, ובייחוד כתב הזכויות (עשרת התיקונים הראשונים לחוקה, 1791), את הרעיונות של חירות האדם, מגבלות הכוח, הפרדת הדת מהמדינה, חופש העיתונות וכולי. כך היה גם עם תקומת צרפת הדמוקרטית וההכרזה על זכויות האדם והאזרח (1789). לא אצלנו. כעת, מערכת החוק והמשפט עומדת בפני איום ממשי על קיומה כמערכת דמוקרטית.
עבור רבים בישראל, בעיקר בעת מצוקה, נתניהו הוא תחליף המלך. הוא מייצג את הכבוד שלנו לכאורה, ובמלך לא נוגעים. למלך מותר. מה שאסור לרבים, מותר לו. עימו לא מדקדקים בקטנות. ההבנה הדמוקרטית שנבחרי הציבור לא נמשחו לתפקידם והם אינם רמי מעלה טרם הופנמה אצלנו.
עוד בטרם קמה המדינה נוסדו ופעלו האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה. ההשכלה, בכל מופעיה, הייתה לאבן יסוד של מדינת ישראל. ההשכלה, התרבות והיצירה החופשית נתפסים כיום כמזימה של האליטה.
הדמוקרטיה המודרנית (בארצות הברית, בצרפת) בנויה מראשיתה על שוויון ערך האדם. ממעמקי הנפש היהודית עולה שוב ושוב הגדרת ה"גוי" - האחר והלא ראוי, הטמא - והיא חוברת לדמותו של הערבי, האויב המאיים. נכשלנו ביצירת שותפות קרובה עם הציבור הערבי. גם הציבור הערבי נכשל, מתוך הקנאות של נציגיו הפוליטיים, להושיט יד של ידידות לציבור היהודי.
אש המשיחיות אף היא רוחשת כל העת מתחת לרגלינו. הר הגעש מאיים להתפרץ.
ישנם עוד פרמטרים לאיבה המחנאית הקשה, אולם מעל לכול מצוי השד העדתי, שיש מי שטורח להחיותו ולעשות בו שימוש פוליטי נבזה. אנו עומדים נאלמים אל מול עוצמת השנאה העולה מציבורים ישראליים כלפי ציבורים אחרים. אין זה פשע להיות יוצא עדת פולין (שנכחדה ברובה), וזו לא בושה להיות יוצא עיראק או מרוקו. שיח השנאה קיבל מאפיינים אנטישמיים. די!
אנו חייבים להתעשת. אין לנו על מה להתנצל, לא על הקמת מדינה דמוקרטית משכילה, לא על ההתיישבות (איננו גוזלי קרקעות), לא על קיבוץ גלויות, לא על הבחירה בעברית כשפת החברה שלנו, לא על השכלה ופתיחות לתרבות העולם, לא על החתירה לשלום ולפשרה מדינית. אל לנו לחדול מלחתור לשיח קרוב בין כל הציבורים בישראל, גם עם הערבים שאיתנו.
הציונות לא הייתה, והיא איננה גם עתה, מזימה כנגד הלא־אשכנזים. מלאכת חינוך ועשייה תרבותית ופוליטית רבה לפנינו כדי לבנות חברה אינטגרטיבית של כולם - חברה משכילה, סובלנית, בוטחת בעצמה ולא רדופת שדים. הלכה דתית, חלומות משיחיים ושנאת האחר אינם יכולים להיות פרמטרים להמשך בנייתה של ישראל. הם מתכון לאסון. המאה ה־20 מדגימה כמה אסונות כאלו.
יש דרך אחרת והיא שייכת לכולם - לאשכנזים וללא־אשכנזים, ליהודים וללא־יהודים שעימנו. רבים מאיתנו, ואני בהם, שקועים כעת בדכדוך, בפחד מפני הבאות, אבל אין זה מתכון לתיקון. נמשיך לדבר את הדרך שבה אנו מאמינים.
פורסם לראשונה: 18:04, 03.03.20