פעם, כך מספרות האגדות, היו הילדים מקשיבים להורים שלהם רק מפני שהם ההורים שלהם. פעם, טוענים זקני השבט, סמכות הייתה סמכות, אמא הייתה אמא, ומטפלת הייתה מטפלת (לפחות אצלנו, ילדי הלינה המשותפת).
וכיום? אם לשפוט לפי ההורים שאני פוגשת בקליניקה, הסמכות הטבעית הזאת נעלמה. "אני אומר לו, אבל הוא לא מקשיב לי!" מלינים בפניי הורים מותשים. "איך יכול להיות שהוא לא מקשיב לי? איזה מין עולם זה, שבו ילדים לא מקשיבים להורים שלהם?"
והתשובה היא שזה באמת עולם אחר. מעולם היררכי הבנוי על מעמדות - הן מחוץ למשפחה והן בתוכה - עברנו לעולם דמוקרטי, עולם שבו ילדים יכולים לנהל ערוצי יוטיוב המגיעים לאלפי אוהדים, בנות 16 נעשות סלבריטאיות אינסטגרם, ונערה בת 16 עם תסמונת אספרגר יכולה לנזוף בשועי עולם ובראשי מדינות (למקרה שלא שמעתם, חפשו ביוטיוב את גרטה).
ובעולם כזה אנחנו צריכים לגדל את הילדים אחרת. אנחנו לא יכולים לצפות שעצם זה שאנחנו מבוגרים יותר מהם (או במקרה ההורים שלהם) יספיק כדי שהם יקשיבו לנו. הם נולדו לעולם אחר, עולם שבו הסמכות אינה מבוססת על ותק אלא על מקצועיות, על חוכמה, על אכפתיות ועל תפקיד. ובעולם כזה כדאי לנו, ההורים, לאמץ את העיקרון הכי בסיסי של הקיבוץ של פעם: עיקרון שוויון הערך.
עיקרון שוויון הערך הוא פשוט: הוא אומר שבבית שלנו אין שווים יותר ושווים פחות. הגיל לא קובע. כל אחד מאיתנו, הורה או ילד, משמעותי למשפחה באותה מידה. הצרכים של הילדים אינם חשובים יותר מצרכי ההורים, וצרכי ההורים אינם חשובים יותר מצרכי הילדים. כולנו, בכל גיל, ראויים לכבוד.
שוויון ערך אומר שהסמכות שלנו, ההורים, מבוססת לא על כך שאנחנו "למעלה", אלא על כך שהתפקיד שלנו שונה. אנחנו קצת כמו החניך התורן בצבא: שווה ערך, רק עם סמכויות ספציפיות הנובעות מהתפקיד (למשל הזכות לישון יותר, או לנהוג ברכב המשפחתי, או להציב גבולות בעת סכנה).
שוויון ערך אומר שהחוקים בבית חלים על כולם. למשל, אם החלטנו שלא אוכלים בסלון - גם אבא לא יאכל בסלון. ואם החלטנו שבין ארבע לשש אין מסכים, גם אנחנו בלי מסכים (אלא אם כן אנחנו מנתחי מוח או הממונים על תוכנית הגרעין הישראלית).
שוויון ערך אומר שבמקום להנחית הוראות מלמעלה (תשב, תקום, תיכנסי, תסגור, תתלבשי כבר) אנחנו מגיעים להסכמים. כי זה מה שעושים בין בני אדם שווי ערך. ואם ההסכמים לא עובדים, אנחנו משפרים אותם ובודקים מה אפשר לעשות כדי שהם כן יעבדו.
במשפחה שיש בה שוויון ערך, הסמכות ההורית היא כמו סמוכה לגפן: מישהו להישען עליו כשהרוחות בחוץ חזקות.
במשפחה שיש בה שוויון ערך, הילדים אינם צריכים להוכיח את ערכם על ידי מאבקי כוח. הם יודעים שהם בעלי ערך, מפני שההורים שלהם, החכמים והחזקים, שואלים לדעתם, מתייעצים איתם, עורכים איתם הסכמים ומדברים איתם בגובה העיניים.
וילד שמרגיש בעל ערך הוא ילד שרוצה לתרום לאחרים; ילד שרוצה לעבוד איתם בשיתוף פעולה; ילד שגאה בחלק שהוא ממלא במשפחה שלו; ילד שלא רק לוקח, אלא גם שמח לתת.
במשפחה שיש בה שוויון ערך, ילדים מקשיבים להורים שלהם פשוט מפני שההורים מקשיבים להם, ויש בבית תרבות של הקשבה.
במשפחה שיש בה שוויון ערך, הילדים מצייתים להורים כי הם יודעים שההורים יתנו הוראה רק אם אין ברירה אחרת. בשאר הזמן הם יסמכו על הילד ויאפשרו לו לבחור.
כי בעולם שלנו, שוויון ערך הוא האפשרות הטובה ביותר. אתם מוזמנים לנסות.
מור אסאל היא בת כברי, מומחית להורות ולמשפחה, מוסמכת מכון אדלר, מחברת משותפת של "מלידה עד גיל שנה - המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק" ו"מה עושים עכשיו - המדריך המעשי להורות עכשווית"
