"אני תמיד מחלקת את הממתקים שווה בשווה".
"כשאני חוזר מחו"ל אני מקפיד להביא לילדים אותו מספר מתנות".
"אם ישבתי איתה לקרוא סיפור, ברור שאני חייבת לשבת גם איתו".
רבים מאיתנו, ההורים (ובואו נודה על האמת: בעיקר רבים מאלה שגדלו בקיבוץ), נוטים לחנך את הילדים על פי עיקרון של שוויון. חשוב לנו שכולם יֵצאו מרוצים; שאף אחד מהילדים לא ירגיש מקופח.
אז אנחנו סופרים ובודקים. נותנים בדיוק אותו דבר (או מתים מפחד שהילד המקופח לכאורה יגלה). חשוב לנו כל כך למנוע קנאה - שאנחנו מייצרים אותה במו ידינו.
למרבה ההפתעה, דווקא הקפדה על שוויון מוחלט מייצרת תחושת קנאה.
ולמה זה כך? מפני שקנאה נוצרת כשאנחנו מסתכלים על "מה יש לאחרים" במקום על "מה אנחנו בעצמנו רוצים וצריכים". בכל פעם שתשומת הלב שלנו הולכת החוצה, להשוואה בינינו לבין אחרים, אנחנו מועדים לחוש קנאה.
ובבית שבו ההורים נותנים לילד שווה בשווה - כלומר, לפי מה שהאחרים קיבלו - זה בדיוק המסר שעובר: אל תתעסק במה שאתה רוצה, אלא במה שאחרים סביבך קיבלו.
וכך בדיוק הילדים מתנהגים: במקום לשאול את עצמם אם הם רוצים קרמבו, או עוד סיפור לפני השינה, או כסף, או את האוטו של אמא - הם עסוקים במה שקיבל האח שלהם.
במקום להקדיש את האנרגיה שלהם למשחק, להתפתחות וללמידה, הילדים בבית שמקפיד על שוויון עסוקים ב... פיקוח על כך שהשוויון נשמר.
אז מה עושים? איך עוזרים למפלס הקנאה לרדת?
התשובה היא דווקא משפט הסיום של העיקרון הקיבוצי המפורסם: "כל אחד לפי צרכיו". במקום להסתכל על כל הילדים שצריכים לקבל אותו דבר - מסתכלים על כל ילד לגופו ובודקים מה הוא צריך, מה מתאים לו ומה הוא רוצה. ילדים הם שונים: בגיל, במין, בטמפרמנט, בצרכים הפיזיים והרגשיים - ולכן גם הצרכים שלהם שונים וייחודיים.
בהחלט יכול להיות שנחזור מחו"ל ונביא מתנה גדולה רק לילד אחד - כי מצאנו משהו שמתאים לו בול, ולאחרים פחות. ויכול להיות שבשנה מסויימת ילדה אחת תקבל יותר חוגים - כי היא זקוקה ליותר גירויים, או כי אין לה חברים בכיתה. או שילד שמצטיין בתחומו (לחלופין, בעל קושי כלשהו) יצרוך חלק גדול יותר מהזמן ומהמשאבים של ההורים. זה בסדר!
דווקא הידיעה שההורים קשובים להם אישית, רואים אותם בנפרד, עסוקים רק בהם - מעניקה לילדים ביטחון ומפסיקה את המרוץ המטורף לקבלת חלק שווה לכאורה. זה אומר שאנחנו לא מוכנים לקבל את המשפט "אבל למה הוא?" המסר צריך להיות: "כשאני עוסקת בך, אני עוסקת רק בך". כשילד יודע שהוא יקבל תמיד את מה שהוא צריך, ושימצאו דרך לעזור לו לקבל את מה שהוא רוצה, הוא לא עסוק בלשמור קרוב לחזה ובלחטוף.
ואם הילד מתלונן, אפשר לומר לו בפשטות: "כרגע אחיך צריך יותר ממך. אם בזמן מסוים אתה תהיה צריך משהו אחר - תקבל אותו".
מור אסאל היא בת כברי, מומחית להורות ולמשפחה, מוסמכת מכון אדלר, מחברת משותפת של "מלידה עד גיל שנה - המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק" ו"מה עושים עכשיו - המדריך המעשי להורות עכשווית"
