כשחשבתי על כותרת, קפץ לי לראש 'הסרטן שלי ואני יצאנו לדרך'. דמיינתי ציור של ילדה, כמו איור בספר ילדים, עם שיער ארוך וגלי בצבע חום, ובכף היד שלה נח לו סרטן קטן בצבע כתום. הוא החליט לקחת אותה לטיול. טיול קצר הוא אמר, אבל היא לא ידעה שהוא תחמן הרבה יותר ממה שהוא נראה. קצת כמו הסיפור שלי, שאמור היה להיות קצר אבל הפך ברגע למסע, לדרך לא מוכרת ומפחידה.
המילה סרטן היא מילה שקשה לאנשים לשמוע. היא עושה לנו קונוטציה מהירה למוות. סוף הסיפור. זו גם המחשבה הראשונה שהציפה אותי באותה שנייה, לפני ארבע שנים, עוד לא בת 30, כשהמילים המבשרות יצאו מהפה של הרופא.
"אבל אני לא רוצה למות עכשיו", אמרתי לו מתוך ההלם והבכי. אמא אחזה בידי וניסתה להרגיע. איך זה יכול להיות שהגוף שלי בגד בי בצורה כזאת, חשבתי ורעדתי. אני זוכרת את הפנים הנעימות של הדוקטור. הוא חייך אליי והסביר לי בעדינות שרוב הסיכויים שאני לא אמות מהסרטן הזה ושאחיה לנצח. טוב, לא לנצח, אבל לפחות עד לזקנה. זה מספיק.
והזקנה הייתה ועדיין רחוקה מאוד. כיום אני בת 32. נולדתי וגדלתי בקיבוץ אייל, וחייתי את חיי במסלול הרגיל. למדתי לתואר, עבדתי בעבודה שאהבתי, קיימתי מערכת יחסים ארוכה ורצינית שהייתי בטוחה שתוביל לחתונה... טוב, מותר לחלום קצת.
קצת לפני יום הולדתי ה־28 התבשרתי שיש לי גידול בשד. האמת היא שהכול התחיל בצורה די מוזרה. הרגשתי תשישות נוראה שקשה להסביר. קמתי בכל בוקר גמורה מעייפות, כאילו לא ישנתי 24 שעות. חשבתי שאני סתם עייפה. עברתי תקופה מאתגרת בעבודה ובלימודים, והייתי בטוחה שהתשישות באה משם.
אמרו לי לנסות לטפל בלחצים, אבל זה לא עזר. שיגעתי את רופאת המשפחה שלי וכל הבדיקות יצאו תקינות. בריאה כמו שור. אבל לא ויתרתי וגם הגוף שלי לא ויתר בשבילי. הוא התחיל לשלוח סימנים מכוונים, דימומים מפחידים, כאלו ששולחים אותך מהר לבדיקה.
"זה גידול שפיר. אין לך היסטוריה משפחתית ולא יודעים על עבר גנטי, כך שהסיכוי שזה סרטני שואף לאפס", אמר הרופא בקופת חולים. אך אני הרגשתי שמסתתר שם משהו אחר. התעקשתי על כירורג פרטי והגעתי לפרופסור גוטמן, המלאך השומר שלי. בהמשך הדרך למדתי על בשרי ש'סיכוי אפסי' קיים רק בסרטים. סרטן הוא מחלה תחמנית וערמומית, מחלה שמסתתרת בשקט ועובדת עלייך.
הכירורג הציע שנוציא את הגידול, אף שאז הוא נחשד כשפיר בלבד. אז הוצאנו. וכשהגיעו התוצאות הוא קרא לי למשרדו. סרטן השד. רגע הבשורה יישאר איתי כל חיי. הוא אמר כריתה ואני מההלם עניתי "כריתה של מה"? והוא הסביר. ואז כרתנו. כי לא הייתה ברירה והשעון מתקתק. זה משחק של חיים או מוות.
התשובה מהכריתה לא איחרה להגיע. סרטן אלים, פולשני, מתוחכם כבר אמרתי? האונקולוגית שלי, ד"ר עינב גל ים, הצטיידה בטקטיקה אגרסיבית לא פחות, והוציאה את התותחים הכבדים - כימותרפיה במינונים הכי גבוהים שאפשר, צלייה על מיטת ההקרנות שהשאירה כוויות קשות, ולקינוח - טיפול הורמונלי לעשר שנים. הכול כדי לחזור הביתה בריאה ושלמה מינוס ציצי אחד ופטמה.
אז חתכו אותי ודקרו אותי אין־ספור פעמים. הגוף שלי כבר מחוסן לכאב, לתופעות של הטיפולים. חשבתי שגם הנפש, אבל פרידה מבן הזוג שהצטרפה לחגיגה באותה תקופה הבהירה לי שהלב עוד יודע לכאוב. אחרי תקופה לא קלה הגעתי בשעה טובה לשלב ההחלמה, והלב דופק על 200 בכל בדיקת מעקב.
חברים שהכרתי בדרך ולא שרדו בסרטן שלהם נמצאים איתי בלב ובמחשבות. אבל אני פה, אני חיה. קיבלתי הזדמנות חדשה ואני לוקחת אותה. החלטתי ללכת על התשוקות שלי ולא מסביב. אני מכוונת ללימודי קרימינולוגיה - החלום שלי - מלֻווה במשפחה מדהימה, בחברים שנשארו למרות הקושי ובקהילה אכפתית שהרצון שלה לתמוך חיזק אותי כל יום מחדש. זה כוחה של הקהילה הקיבוצית.
אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אז רגע לפני שאתן חוזרות לשגרה, עצרו הכול וחשבו על עצמכן. כן, גם אתן, הצעירות. כי הסרטן יכול להופיע בכל גיל. תרימו טלפון ותקבעו תור לבדיקה. גילוי מוקדם יכול להציל לכן את החיים.
מוקדש לאסי גולדשטיין, חברה ששותפות הגורל חיברה בינינו. אסי הייתה איתי שם מהרגע הראשון - חיזקה, הדריכה וחיבקה. היא נלחמה כמו לביאה עד הדקה האחרונה והייתה ועודנה מקור הכוח וההערצה עבורי. יהי זכרה ברוך.
