יומיים לפני שנפתחו הקלפיות פתחה החתולה שלי פה גדול והצליחה, אלוהים יודע איך, לצוד יונה. (כאן אמורה לבוא קללה בלתי נשלטת שמתחרזת עם היונה).
נכון, זה בטבע שלה לצוד ובלה־בלה־בלה, אבל הלו - החתולה חיה כמו מלכה, מדושנת ושבעה, בקושי מניעה שריר על הספה, ומעבירה את מרבית יומה בשינה או בבהייה. יפה היא כן, אבל הכישורים האתלטיים שלה מבישים ביחס לחתולי השכונה. המקסימום האתגרי הוא ניסיונות בלתי אינטליגנטיים בעליל לצוד את המפסק בסלון אחת למספר שבועות. אז מה יונה עכשיו, מה?
שמטתי מהיד את הקניות מהכולבו למדרכה - הלכו הביצים, חראם - ושעטתי לעבר המסתערבת השעירה, ששכבה על הדשא מרוצה מעצמה, עם נוצה זעירה בזווית הפה ויונה פצועה בחיקה.
הראשונה גורשה מהזירה בשאגה והתפנתה בזנב מורם ללא דרמות. השנייה שכבה שלמה אבל מנוטרלת, והִצדיקה פינוי לטיפול רפואי בבית החולים הווטרינרי שבספארי.
נו, באמת. בימים טרופים של תקווה עזה לשינוי, למשק כנפיים מדיני של יונה עם עלה של זית, אני אורזת יונה מדממת בתוך קופסת קרטון עם חלונות לאוויר, ולא מצליחה להתחמק מהמחשבה המטרידה שאם השלום שלנו נראה כמוה, מצבנו ממש, אבל ממש, בכי רע.
ליד עמדת השומר בכניסה לספארי כבר המתינו בשקט מופתי בתוך ארגזי קרטון עוד כמה פצועים שמוטי כנף וגם קיפוד אחד חולה, שהובאו מרחבי הארץ. כל אחד עם הסיפור שלו, רשום בכתב יד על הקופסה, מתי נמצא ואיפה ומה קרה. פעם בכמה זמן יוצא הווטרינר התורן לאסוף את הממתינים בסף לקבלת הטיפול הנכסף.
יונת השלום נראתה טוב יחסית לחוויה שעברה. הציצה מהחלון הקטן אל רחובות רמת גן, והבינה שבשביל עלה של זית צריך שיקום. כולנו צריכים. מיקמתי אותה בין שני עופות דורסים, שישמרו עליה, רק שהם נראו יותר דרוסים מדורסים באותם רגעים.
בעט כחול רשמתי את תקציר המאורעות: יונה צעירה בת קיבוץ ותיק בשפלה, שפגשה חזיתית חתולה. לא ציינתי שזו החתולה שלי, יימח שמה. גם ככה אני אכולת אשמה. הוספתי את מספר הטלפון שלי לעדכונים, ואיחלתי לה הצלחה, ושלא יכאב ושיטפלו בה יפה.
בערב דיווח הווטרינר המסור שליונה (לפי שעה) שלום. היה להם עומס יתר עם הרבה מאושפזים חדשים, רצף של איות צרעים ועוד כל מיני אחרים. היונה הקטנה קיבלה סוכר ונוזלים וממשיכה לטיפול תרופתי.
שמחתי, ולא הצלחתי להתחמק מהמחשבה המטרידה שגם השלום שלנו מצריך טיפול תרופתי. עדיף ביולוגי. פורץ דרך. חדשני. בעצם, אולי פולשני.
בדרך לקלפי במועדון החברים לשלשל את קולי לתיבה, קיפצו על הדשא של חדר האוכל, מתחת לעצי הפיקוס העצומים שכבר ראו הכול, המון עורבים ויונים, חולקים צל משותף. נדמה לי שגם חבורת דררות ירקרקות חלפה ביעף. להקת הקולות הצפים - Here we come. שלחתי ליונת השלום המאושפזת אי־שם איחולי החלמה ותפילה שתעבור את אחוז החסימה ותחזור לעצמה. גם אנחנו. אמן.