התצלום הזה צולם בשנת 1975. גם כיום, 44 שנה אחרי, ברור לכל המתבונן בו שכך נראה החופש.
השבוע גיליתי שיש בפייסבוק קבוצה של המתנדבים שפעם היו בקיבוץ שלי. Kibbutz Hahotrim קוראים לקבוצה הזאת. אהבתי את השם. הוא מגלם בדיוק את המהות - הקיבוץ שלנו, בניחוחות חו"ל, בעיניים מצועפות מגעגוע.
את התצלום הזה מצאתי בנבירה בקבוצה ההיא. היה קשה לבחור, כל התצלומים שם הם של אושר ושל חופש. אילו הייתי נגיד איזו אינגה, נערה גרמנייה אי־אז בסבנטיז, הייתי מגיעה לקיבוץ עם תיק גדול על הגב, הולכת בכביש הארוך מהכניסה לקיבוץ, מרימה ראש אל שדרת הפיקוסים, וריח לא מוכר של כותנה, בננות ורפת היה מכה באפי. לרגע הייתי נעצרת, מורידה מהגב את התיק הכבד, ואז היה נעצר לידי טרקטור. במכנסי עבודה כחולים קצרים ובנעלי עבודה כבדות, על העגלה הרתומה לטרקטור, הייתה יושבת ערמה צוחקת של מתנדבים שכבר כאן מזמן. הם בטח היו מזמינים אותי לקפוץ על העגלה, מזיזים לכבודי שקי פלסטיק כחולים ואפורים של בננות, ומצביעים לכיוון מערב. "שם", הם היו אומרים, "שם זה הים".
הטרקטור היה עוצר ליד בניין גדול. "זאת הרמפה", היו אומרים לי חבריי החדשים (שנראים די דומים זה לזה), עומדים בקצה הרמפה ליד מְכלי עץ ענקיים ודולים מתוכם פירות אל תוך סלי פלסטיק. קוראים לזה haluka, הם היו מלמדים אותי, ומסבירים שאפשר לקחת הביתה כמה שרוצים. ואז היינו עולים לחדר האוכל.
לבניין הגדול קוראים hadar ochel, והוא הלב של הקיבוץ. כאן הכול קורה, הייתי לומדת. זה כמו מסעדה כאן, רק בלי לשלם ועם אוכל לא משהו. אולי כאן אני אעבוד, הייתי חושבת. אולי במטבח, בבננות או ברפת, ואולי במכבסה. אבל בשתיים בצהריים, מה שלא יהיה, כבר הייתי חוזרת אל הצריף הישן של המתנדבים. על הדשא שמול הצריף כבר היו שרועות החברות שלי - פאולינה, מישל וגרטל - ואולי גם פטריק היה יושב לידן. בעצם לא אולי, בטוח! כי מישל הייתה שוכבת על הגב עם הפנים לשמש, בחלק תחתון של ביקיני ובלי חזייה. וגם קתרינה כמוה. תמיד היו יושבות כך על הדשא, והגברים הצעירים של הקיבוץ, וגם כמה נערים מהחטיבה, חולפים באופניים על המדרכה שממול.
בארבע היינו יורדים לים. ברגל - בכפכפי אצבע ובבגדי ים - חוצים את פסי הרכבת. מתחת לכביש החוף, במנהרת הבטון, היינו עוברים, ואני הייתי עוצרת לקרוא שוב ושוב את הכתובת באנגלית שמישהו כתב שם פעם: Mombasa Coffee Bar, וחושבת לעצמי שכאן יפה הרבה יותר מכל מומבסה קופי בר שיש איפשהו, קצת רחוק מכאן.
היינו נשארים בים עד שהשמש תשקע - משחקים במטקות, עוברים את הגלים, מפליגים בסירות הימייה של הקיבוץ. בלילות שישי היינו יורדים לדיסקו שבמקלט מול חדר האוכל; היינו מעשנים מלא; היינו שותים בירות בלי סוף; היינו צוחקים, מתאהבים, מצטלמים, מפתחים ושולחים הביתה; היינו חולמים להישאר כאן עד סוף החיים.
אולי הייתי מתאהבת באיזה קיבוצניק. אולי הייתי מתחתנת איתו, נשארת בקיבוץ ועובדת בבית ילדים. הייתי מנסה לתרגל את השפה שעכשיו אמורה להיות שלי. וכשהייתי מנסה להרגיש חלק, דווקא אז אולי הייתי מתחילה להתגעגע הביתה. פתאום הקיץ היה לי חם מדי, פתאום לא הייתי מבינה את הבדיחות, ובעיקר לא את המלחמות. פתאום כבר לא הייתי מרגישה בבית.
אולי היינו עוברים לגור בגרמניה. הילדים שהיו נולדים לנו היו מרגישים אולי שהם לא מכאן ולא מכאן. הקיבוצניק שלי היה שובר את השיניים בניסיון ללמוד שפה זרה ושוכח לדבר עברית עם הילדים שלנו. כשההורים שלו היו מתקשרים ביום שישי להגיד שבת שלום, הילדים שלנו לא היו יודעים איך לדבר איתם. היה ביניהם מרחק שלא ידענו איך לשבור אותו.
הקיבוצניק היה מוצא לו חברים קיבוצניקים כמותו, בעיר הזרה שלנו. ביחד הם היו מתגעגעים לקיבוץ, נזכרים בסיפורי מתנדבות. אני כבר לא הייתי מתנדבת, הוא כבר לא היה קיבוצניק.
כשהילדים שלנו היו גדלים, בטח היינו נפרדים. הוא היה מספר לילדים שלנו שבקיבוץ הוא ישן רחוק מההורים שלו, בבית הילדים, ושהוא לא מוכן להיות רחוק מהם, אבל תמיד הוא היה קצת עצוב. ואחרי איזה זמן הוא היה נשבר וחוזר לארץ, לקיבוץ. אחרי איזה זמן כבר הייתי כמעט שוכחת אותו.
אילו הייתי אינגה, הנערה הגרמנייה מהסבנטיז שפעם, מזמן, הייתה מתנדבת, בקיבוץ שבין כרמל לים, מישהו בטח היה מגלה לי שיש קבוצת פייסבוק שחברים בה המתנדבים של פעם. בערב הייתי מתיישבת מול המחשב, הייתי פותחת בקבוק של בירה, kibbutz hahotrim הייתי מקלידה, וכשהתמונות היו עולות - ישנות, כמעט זרות אבל מוכרות כל כך - אני חושבת שאז הייתי פתאום נורא מתגעגעת.
