“עזוב, אתה לא תבין, אתה כבר זקן…”
“בת כמה את?, לא, מצטערים, אנחנו לא מעסיקים בגיל כזה…”
גילנות – תפיסת העצמי המבוגר בעיני החברה ובעיני עצמו. גילנות היא דעה קדומה כנגד אדם בשל גילו.
"כמה פעמים חונכנו לשמוע שהעולם שייך לצעירים, שצריך לעזור לזקנה לחצות את הכביש או להחליט החלטות בירוקרטיות במקומו של אדם זקן כי הוא כבר 'לא יכול '?".
נכון שמטרת החינוך היא חיובית ואנחנו מצפים מעצמנו ומילדינו להגדיל ראש ולתמוך באדם מבוגר עוד לפני שיצטרך לבקש, אך יש כאן הפכפכות מסוימת. ב-100 שנים האחרונות חל שינוי חברתי גדול. מתא משפחתי פטריארכלי ותוחלת חיים ממוצעת שנעה סביב גיל 50, התפחתנו לחברה השוברת את גבולות המגדר ובה תוחלת חיים גדולה בהרבה. ישראל נחשבת למקום שמיני בעולם עם ממוצע תוחלת חיים של 81.3 לגברים ו 84.6 לנשים.
ההשלכות הן שאם פעם אב המשפחה, גם בעודו מבוגר מאוד, היה אחראי לרווחת כולם, מה ששמר על כבודו ומעמדו המשפחתי והחברתי, היום נשים מפרנסות גם הן את המשפחה והאחריות והכבוד מתחלקים בין כולם. ואם להוסיף שמן למדורה, אם פעם אדם בן 50 היה נחשב בדמי ימיו, היום גיל היציאה הממוצע לפנסיה הוא 65. במילים של פעם – תם כושר הפרנסה לתא המשפחתי – ונותרו לנו עוד 20 שנים ארוכות לחיות., מי שלפני 100 שנים היה נחשב לזקן השבט, המחכה למותו, היום נוסע לטיול ג'יפים עם החבר'ה, ומי שפעם הייתה חיה את חייה עבורו וכל השאר - היום פותחת את הבוקר בפילאטיס.
נראה שהאחריות על אתגר הגילנות, בשל היותו תפיסה חברתית, מונחת על כתפי החברה. כמה אנחנו טורחים לשאול את בני הגיל השלישי מה הם כן מסוגלים לעשות ובמה הם צריכים עזרה? האם זו שמתרגלת פילאטיס באמת מחפשת תמיכה בחציית הכביש או שאפשר במקום זה לקבל ממנה המלצות על מורים? בכל זאת, היא עשויה לתרגל זמן רב יותר מאשר שאנחנו הולכים בכוחות עצמנו. יכול להיות שכאשר נשנה את תפיסת הגילנות שאולי קיימת בנו כבר היום, גם כשאנחנו נזדקן לא נרפה את האחיזה מעצמנו ונוותר על החיים כי הם 'שייכים לצעירים’.
ולמה זה הפכפך?
כי עדיין יש מקום בחינוך, הבסיסי ביותר, לכבד את האדם המבוגר ולהיות עבורו. כשאנחנו רואים חבורת נערים פושעת חוטפת תיק מזקנה ומשאירה אותה לדמם על הכביש, זה צובט לנו במקום של הדאגה לזקן.
אנחנו חשים את אוזלת היד שלה בשל גילה, את ההשפלה וחוסר המסוגלות להגן על עצמה. יחד עם זה, ייתכן וזו הנחה מוטעית כי גם אזרחים צעירים “נופלים” לשוד או אלימות, ולכאורה היו אמורים להגן על עצמם.
אז איך אפשר לצאת מהמעגל הזה ולראות את האדם כאדם ולא כגיל או מראה, צעיר או מבוגר?
אחד הכלים לגשר על ההפכפכות הזו היא - תקשורת. לברר מה נחוץ לאדם המבוגר שעומד מולך ולא להניח הנחות. לא לצאת מתוך מחשבה שהוא את שלו כבר עשה ואין בו עוד צורך.. לא להניח, בטעות, שאין לו מושג קלוש במציאות ואין ביכולתו להבין או להשתלב.
דווקא מפגש עם אדם מבוגר יכול להוליד תובנות נפלאות לחיים של הצעירים. זה משהו שהייתי ממליצה לנסות בבית.
יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק או בטלפון 050-6803313
