הרבה לפני שהבוקר של השבת שעברה חשב להפציע, צלצל השעון. שעון עאלק. כיום כל טלפון ארור משחק אותה שעון מעורר. איפה הימים ששעון היה שעון? עם חזון. עם ביצים. עם מחוגים. כזה שרועד כולו באקסטזה ורק כאפה על הראש מנטרלת אותו. לא משנה.
התחזיות ניבאו מערכת חורפית, מה שהטיל ספק בנוגע לריצת הבוקר. פקחתי חריץ עיניים אדומות אל תוך החושך השחור, וזקרתי אפרכסת לכיוון החלון, מחניקה תפילה לאלוהי המבול. ברגע האמת רק מטח עצבני יציל אותי ממעבר אכזר מהפיג'מה המנחמת לתוך הטייץ הקר.
בתוך שניות ספורות ההוא במרומים (הענן, כן?) נתן מופע פירוטכני משכנע והוכיח שהוא קיים. הבעיה שגם ההוא על הקרקע (המאמן שלי. נשמה טהורה) נתן מופע משלו על הצג של הנייד: "הגשם אמור להיפסק. נוסעים. אין ביטולים. אבל מה שתחליטי מקובל ומובן".
נו, יודע צדיק נפש בהמתו, ובהמתו לא אוהבת לצאת עגלה. קללה עסיסית מתחת לפוך, מושכת עוד כמה דקות במאוזן, אולי אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה יעשה לי איזה נס טרום חנוכה ויארגן ביטול עקב כוח עליון.
אילו לא היה מעורב בסיפור יום הולדת 40 של חבר, יש חשש סביר שהייתי מוותרת הפעם בלי נקיפות מצפון ומשלימה את הקילומטראז' השבועי בחלום השביעי. אבל החוגג המיועד הודיע בעוד מועד שהוא ביום ההולדת שלו רץ עם זר על הראש ויהי מה, ולא השאיר מקום לספק שהאחריות להפקתו מוטלת עליי, שוזרת נטולת ניסיון.
אפילו נערכתי מראש עם פרחים רעננים - ורודים וצהובים - ועם חוט ברזל. הכי אותנטי שיש. להבריז לו עם הזר והעוגה בגלל גשם יהיה בלתי נסלח. עילה ודאית לניתוק יחסים.
אז גירדתי את עצמי מהמיטה, ארזתי את איבריי לתוך הדרייפיט כשבחוץ לא דריי בכלל, זרקתי סט בגדי החלפה מלא לתוך התיק, שיהיה מה ללבוש בעוד כמה שעות כשאחזור מהשטח רטובה כמו כלבלבה, ויצאתי אל חשכת הלילה להמתין לאיסוף.
הכביש ריק בדרך דרומה לנקודת המפגש, והגשם אכן עושה קולות של נחלש.
עשרה משוגעים וכלבה אחת שפויה נפלטים מהרכבים. משמעת? משמעות? קשיחות? פחד מצמית מהלקאה עצמית? מה שבטוח זה שלראות אותם עושה שמח בלב. ואולי זו סתם שמחה לאיד שלא רק אני סומרת כמו ברווז שבעוד רגע יתפלש בבוץ.
חתן השמחה מתאחד עם הזר הפרוע שלו, ושניהם קורנים באוויר הצלול. מתקתקים תמונה קבוצתית, ויאללה - למסלול. כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, כמו בקיבוץ של פעם.
במעבר המים הראשון אנחנו מבינים שחבל על המאמץ לשמור על נעליים יבשות. זה חסר סיכוי. ישראל אולי מתייבשת, אבל הגרביים שלי לא. הזרימה מגיעה עד הברכיים, העוצמה משכנעת, כולל נפילה אחת מתועדת (השם שמור במערכת).
הירוק מסביב מפתיע את העין אחרי חודשים מאובקים של חוּם וצהוב. משקולות של בוץ מכבידות על הסוליות, והאושר הממכר מקליל את הגוף. סוג של ניצחון האור על החושך, אם כבר בחג המטוגן עסקינן.
השטח שקט באופן מחשיד. אין רוכבי אופניים ואין אופנוענים. איפה כולם? פספסנו משהו על תמונת המכ"ם? הקילומטרים זורמים, והפטפוטים גם. ואיזה קסם יש לשקט כשלא מרגישים צורך למלא אותו במלל.
הפרטנר קל הרגליים מקיבוץ בעמק יזרעאל הוא אבא טרי ורץ ותיק, והשיחות מדלגות איתנו בין השלוליות; על בטן עצבנית בזמן מרוצים, על השכונה החדשה שבונים, על למה לא בשר וכן דגים, על חוויות ועל יעדים.
אחרי עשרים ומשהו קילומטר של מרחץ גרביים, אנחנו מגיעים חזרה לחניה, מפנטזים להשליך מעלינו את הרטוב ולעלות על יבש. אבל מה, מתברר שלגנבים היו תוכניות אחרות. ניפצו חלונות, פרצו לרכבים ולקחו את התיקים. ביי־ביי בגדי החלפה אהובים. להתראות בחלום.
אם תראו מישהי בנעלי ספורט צבעוניות, טרנינג אפור, תחתונים שחורים, חזייה סגולה, קפוצ'ון כחול, שני כובעים שווים ומשקפי שמש של רודי שעלו לא מעט - תמסרו לה שתיחנק עם הסופגנייה.
באופן מפתיע שרדה בפריצה עוגת היומולדת, מאפה ידיי להתפאר, ונותרה מיותמת במושב האחורי בין שברי הזכוכיות. מטומטמים. כבר השכמתם קום, ניפצתם חלונות - לא תיקחו עוגה שווה לקפה של אחרי?
חומרים איכותיים, מהמיטב של הכלבו - חמאה, שמנת מתוקה, שוקולד מריר 70% מוצקי קקאו. תכלס, שווה יותר מהטרנינג המרופט עם הכתמים של הכלור. מילא שהשאירו אותי רטובה לרעוד מקור, אבל להעליב את כישורי האפייה שלי? זה כבר ממש מוגזם. על זה אני לא אסלח להם לעולם.
אחרית דבר: הדלקנו נרות, א' עשה פווווּ כמו גדול, והתקפלנו הביתה בבגדים ספוגים וברוח מקפיאה שחדרה דרך איפה שפעם היה חלון, רק בשביל להבין שלפעמים מקלחת חמה היא האושר בהתגלמותו. סורה חושך, הלאה שחור - הרווחנו ביושר את האור.