זה לא יוצא לי מהראש. התמונות האלה של מישהו יוצא מהאוטו ורץ לאוטו אחר, פותח את הדלת ומתחיל לחבוט בנהג. נהג שצפר לו. רק שזה לא נהג, זו נהגת.
ומשהו בתמונות האלה הרגיש לי כאילו קיבלנו כולנו כרטיס צהוב. כחברה.
ואסור לנו להתעלם מזה.
מהאלימות.
× × ×
הקיץ מתחיל, כולם מדברים על חופשות, ובשבועות הקרובים זה יהפוך להיות הדבר שמעסיק את כולנו. לאן או לאן לא. מי רק חזר ומי עוד רגע נוסע. ומה יותר זול. ונדמה שהקיץ הזה, עם האפשרות של חופש, הגיע הפעם אחרי הצלצול. קצת מאוחר מדי. כי היינו צריכים אותו עוד קודם. שיעצור את מה שקורה.
נדמה כאילו העצבים חשופים יותר מאי פעם. הוויכוחים, אי־ההסכמות ובנוסף השריפות בדרום שכמו מוסיפות אש למדורה שסביבה מתווכחים כל כך הרבה ישראלים.
× × ×
קראתי השבוע מחקר על כך שהמילה הכי נפוצה בעברית היא לא.
מתברר שאנחנו משתמשים בה יותר מבכל מילה אחרת. הרבה יותר.
בשבוע האחרון, מאז שנחת עליי פרט המידע הזה, שמתי לב לכמה המילה הזאת ממלאת את האוויר.
זה לא ככה, אתה לא מבין, לא בא לי, לא. כולם שוללים כל כך מהר.
× × ×
ומצד שני אני פוגשת כל כך הרבה ישראלים שעושים דברים נפלאים. מתנדבים, מטפלים, תורמים.
אנשים שאומרים כן. אבל אולי את זה פחות שומעים.
× × ×
וישבתי לצד הבריכה והתבוננתי בקטנה משתעשעת וחשבתי על איך שוב לא באתי עם בגד ים.
כי מי נכנס לבריכה חוץ מילדים?
אני לא אוהבת מים. לא בים ולא בבריכה.
אבל הקולות מסביב של הילדים מילאו את האוויר בצחוק, והמציל כל רגע שרק וצעק "לא!".
לא לקפוץ, לא שם, לא בעמוק, לא להשפריץ.
וחשבתי כמה טיפשי שגם אני אומרת לעצמי לא.
"אני לא בגיל למיני", "אין לי בטן לביקיני", "זה לא יצליח לי", "אני לא אבקש כי בטוח יגידו לי לא".
כל כך הרבה פעמים ה"לא" הזה מנהל אותנו.
× × ×
"איך זה שבחוף הים אנשים מרשים לעצמם ללכת ככה?!", היא שאלה מזועזעת כשעשינו הליכה על קו החוף (מקשקשות ומאמינות לבלוף שאנחנו עושות כושר), "תראי!".
וראיתי אותם.
ראיתי המון אנשים ששמחים עם עצמם. שהורידו את כל ה"לא" והשאירו ברחוב.
וירדו לים כי כאן הכל זה כן.
כאן מותר.
ופתאום הבנתי כמה פעמים אני אומרת לעצמי לא. עוצרת לפני. מהססת.
× × ×
נזכרתי בחברה חרדית שלי שביקשה פעם שאקח אותה לים.
והגענו וישבנו ודיברנו.
והשמש התחילה לשקוע.
ופתאום היא התבוננה ימינה ושמאלה, מגלה שאנחנו כמעט לבד, ואז הושיטה יד והורידה את הפאה.
והיא הנידה בראש ונתנה לרוח ללטף את שיערה. ללטף אותה.
"מותר לך?", שאלתי אותה מופתעת.
והיא חייכה. ולא אמרה כלום.
רק ישבה שם יודעת שאף אחד לא מכיר אותה.
והיא אמרה לעצמה כן.
× × ×
וקמתי מהכיסא והנחתי את הסלולרי בתיק.
והבנתי שזה טיפשי. כי אני פה, קרובה כל כך למים וסתם לא מרשה לעצמי.
לא היה לי בגד ים.
אבל החלטתי להגיד לי כן.
ולקחתי מכנסיים של הקטנה (טוב, היא כבר מזמן לא קטנה) — ועם החולצה שלי ככה כמו שאני — נכנסתי למים.
ולא היה אכפת לי מה יגידו.
והקטנה צחקה לראות את אמא ככה איתה במים פתאום.
והמים היו מרעננים כל כך.
שכחתי כמה זה נעים.
ומיד הרגשתי כמו ילדה בקייטנה.
× × ×
הקיץ הגיע. ואולי זה הזמן להפסיק עם הלא. ולהגיד לעצמנו יותר כן. ומותר להשתטות לפעמים. ולזכור שמותר לנו לקבל את מי שאנחנו.
ולאף אחד לא אכפת מה לבשנו, ואם הבטן מציצה, כי כשבאים לים או לבריכה אז משאירים את כל ה"לא" בחוץ.
ומשתחררים.
כי פה מותר לנו לעשות מה שבא לנו עם עצמנו, אם זה לא פוגע במישהו אחר.
ואולי אם כולנו נגיד לעצמנו יותר כן אז נגיד את זה גם לאחרים.
ונהיה כועסים פחות.
ונקשיב יותר.
× × ×
אבל יש מישהו אחד שחייבים תמיד להקשיב לו גם כשהוא אומר לא.
למציל.
וכשהוא אומר, "גברת, תתקרבי למול סוכת המציל", תקשיבי.
