אני מתגעגעת גם לאתמול. אני יכולה לפתוח את הטלפון ולראות תמונות מהארוחה המשפחתית מאתמול, ולשקוע לגל של געגוע ונוסטלגיה.
× × ×
אני חושבת שההתרפקות הזו קשורה לעובדה שהחיים בהווה מלאים אי־ידיעה ולכן מעוררים חרדה.
בכל יום אנחנו פותחים את העיניים אל הלא נודע. אנחנו לא באמת יודעים איזה דברים עלולים לקרות, להסתיים, להרגיז, להתפרץ לחיינו ולהפתיע אותנו. וזה קורה. לא אחת זה קורה.
ואני אדם די לחוץ מטבעי, חיה את חיי ללא שלווה ועם דוק מתמיד של היסטריה קטנה (שאני כמובן מנסה להסתיר, ולא תמיד בהצלחה).
"מה קרה?!", אני זועקת כל פעם שדלת נטרקת או כשמישהו קורא בשמי בבית.
כי החיים לימדו אותנו, גם אותי, ששום דבר לא בטוח, ותמיד יכול להיות יותר גרוע.
לכן גורם ההפתעה הוא כבר מזמן לא משהו משמח עבורי, אלא רק גורם ללחץ ומתח.
× × ×
בצעירותי לא פחדתי מכלום. היה לי אופנוע, העדפתי לנסוע למקומות מוזרים ולא היתה לי בעיה להיות לבד. העולם נראה לי כמו גינת משחקים שבה אני יכולה לבחור מה שבא לי.
אבל מאז גיליתי שגם בחצר משחקים קורים לא מעט אסונות.
"אל תתני לקטנה להסתובב עם הענף הזה ביד", צעקה ורצה אליי חברה שלי שהיתה מנתחת עיניים.
"למה לא?", שאלתי בשלווה, שמחה שהקטנה מתיידדת עם עולם הטבע.
"תהיי פעם אחת במיון", היא ענתה לי, "ותוציאי לילד מזלג מהעין ואז תביני".
וככה, עם השנים והחיים, נערמים עלינו משפטים כאלה, מעוררי בהלה וחרדה. וכל משפט כזה פותח אצלנו עוד שלל אפשרויות לדאגה.
מישהו אומר שהוא הולך לטפס על הר, לנו רצות בראש תמונות של כל מי שעלו ולא חזרו. מישהו מדבר על טיול לדרום אמריקה ואנחנו חושבות רק על איך מארגנים משלחת חילוץ.
וכל זה מקבל משנה תוקף, מכפיל ומשלש את עצמו אחרי שאנחנו נהיים הורים.
אחרי שמוטלת על כתפינו גם הבריאות הפיזית והנפשית של הדברים הקטנים האלה. הקטנים הרכים שתלויים בטיפול שלנו. וכמה דאגתי להם. כמה.
× × ×
ויום ועוד יום עברו, והחיים והפתעותיהם הצליחו להחדיר לי חוסר שלווה קבוע שזורם לי היום בוורידים, שחשף לי את העצבים ומתח אותם עד תום.
אז אני מתגעגעת, כי הזכרונות הם המקום הכי בטוח לנוח. הם לא משתנים. אין בהם גורם הפתעה.
ולכן אני מכורה לנוסטלגיה.
× × ×
הגעגוע הזה גם גורם לי לרצות לצלם ללא הרף. לתעד. להנציח. כי עכשיו טוב.
הנה הקטנה מחבקת את אבא. עוד רגע היא תהיה ממש גדולה. והאמת שגם עכשיו היא כבר לא קטנה אני אומרת לעצמי ומיד שולפת את הטלפון כדי לתעד. כדי לשמור את הרגע שהיה. וחלף.
הנה הבנים מדברים שיחת נפש.
"נו כבר, די לצלם", אומרים לי בני משפחתי, חלקם מתחננים, חלקם עושים פרצופים כדי לקלקל לי את התמונה שרק ארד מהם.
זה כמו לחיות עם פפראצי בבית, אמר לי פעם האיש שלי.
אבל אני לא יכולה להפסיק. כי הנה הרגע פה. ועוד רגע הוא יעבור ולא יהיה. ואני לא אזכור את מה שהיה. והוא ייעלם ולא יהיה יותר. ואיך אתרפק עליו?
× × ×
"לחיות את הרגע" הוא שם של ספר מיוחד, וזו גם משימה שאני כל פעם מנסה להטיל על עצמי. להיות כאן ועכשיו. אבל האמת היא שאת זה אני הכי מפספסת.
× × ×
כשאחותי הפכה לאמא בפעם הראשונה ילדיי כבר היו קצת גדולים. והתבוננתי על הקטנטונת הזאת שבחיקה. לא מאמינה כמה הם קטנים בהתחלה וכמה שבריריים. וחשבתי מה אני יכולה להגיד לה מנסיוני. ממה שלמדתי בעצמי.
והדבר שהבנתי ברגע ההוא זה שזה לא חוזר. הזמן הזה והרגע הזה. לא חוזרים. זה הדבר היחיד שלא נוכל לעולם להחזיר.
וזכרתי איך אני דאגתי כשהילדים נולדו וכשהם היו קטנים. איך הלידה שלהם פתחה לי בלב אגף חדש של חרדות.
וחשבתי כמה פספסתי בגלל זה. כמה רציתי שהם יגדלו ואני כבר אדע. שאני כבר אראה מה איתם. איך הם.
והיום הייתי נותנת הכל בשביל לחזור קצת אחורה.
לא בשביל לשנות, אלא רק בשביל להיות. להיות איתם ברגעים ההם. להיות איתי צעירה כשעוד הכל פתוח.
× × ×
אני יכולה לקום בבוקר ולפתוח בטלפון את התמונות מארוחת הערב של אמש, וגל של געגועים ישטוף אותי. כי היה רגע, והוא חלף. והוא לא ישוב עוד.
וכשהייתי בו כל כך דאגתי, שפספסתי.
ורק עכשיו הבנתי כמה היה טוב אז.
ואיזה רגע חשוב זה היה.
נוסטלגיה.
אפילו אם זה היה אתמול.
