עולם הילדים ומסיבות הסיום מתחלק לשניים - אלה שאוהבים להשתתף במופע ואלה שלא.
אלה שאוהבים להשתתף מחכים בהתרגשות רבה לרגע השיא הזה. לרוב הם גם יעמדו בשורה הראשונה, הם גם יודעים כל מילה וכל תנועה, ולצדם המורה, שלצורך העניין הפכה לכוריאוגרפית. אותם ילדים הם גם אלה שלרוב מסתירים להורים לצלם את הילדים שלהם, כדי שיהיה מה להעלות לרשת.
בקצה השני יש את הילדים האלה שלא אוהבים להשתתף, והם מתחלקים לשניים: לאלה שמראש אומרים 'אני לא משתתף' ולא משנה מה המורה, הגננת, מנהלת הצהרון או המורה פרטית תבטיח להם, כולל פקטור בשיעור מוזיקה. הם לא רוצים ודי. בקבוצה השנייה נמצאים אלה שבסופו של דבר נכנעים ללחץ הגדול ולהבטחות שלא יקוימו לעולם, ומשתתפים בחזרות כאחד הילדים.
גם אלה מתחלקים לשניים: לאלה שמגיעים למסיבת הסיום עם ההורים, ובזמן הריקוד שנכפה עליהם עומדים כמו סימן שאלה ועושים תנועות מובכות כדי לסמן 'וי' על האירוע ולראות שאמא תפסה את התמונה שלה לאינסטוש, ולאלה שלא הראו סימני מצוקה עד השנייה שצריך לקום ופתאום מחליטים ללכת עם הלב שלהם ולא לקום לרקוד.
לאלה יש שני סוגי הורים: ההורים שיתחילו לשכנע, ללחוש באוזן, להבטיח הבטחות שלעולם לא יקיימו כמו למשל: 'איך שאנחנו נצא מכאן אנחנו נוסעים לשדה התעופה לחודש טיול בקריביים', או 'אבא כבר מחכה עם האופנוע שאתה חולם עליו בחוץ' (הילד בן שש).
כשכל זה לא עוזר הם עוברים לשכנועים בסגנון פולני, 'אבל למה אתה לא כמו כולם? ותראה איזה כיף יהיה לך, ותעשה לי קצת נחת, אני גם רוצה לצלם ובשביל מה באתי אם אתה לא משתתף? לראות ילדים אחרים?'. לצידם יישבו ההורים עם הגישה האחרת, הגישה המכילה יותר, אלה שעל פניו זורמים ומקבלים את רצונו של הילד ויגידו לו 'לא נורא חמוד, אתה ממש לא חייב להשתתף', תוך ליטוף ראש.
אלה כל המסיבה יביטו בו במבט של... 'קום כבר, למה אתה לא כולם, איזה בושות, מה אני אעלה עכשיו לאינסטוש, בשביל מה באתי? בשביל לראות ילדים אחרים?' ויחייכו במבוכה לעצמם ומדי פעם ישאלו 'אתה בטוח שאתה לא רוצה? שלא תתחרט אחר כך'.
על אלה ועל אלה, יביטו תמיד ההורים של הילדים מהסעיף הראשון ויגידו להם: 'למה הוא לא משתתף? אהההה, הוא לא רוצה. לא נורא, הוא לא חייב', ובלב פנימה יחשבו 'איזה ילד מבאס יש לה זאתי, זה בטח בא מהבית. לאן הוא יגיע אם את הריקוד של סוף שנה הוא אפילו לא מסוגל לרקוד'.
כך או אחרת, כל ההורים וכל הילדים יצאו ממסיבת הסיום עם הבנה אחת ברורה, שסוף הוא התחלה של משהו אחר. ולמשהו האחר הזה קוראים החופש הגדול, ואליו כל הילדים באשר הם יצאו במחולות, וכל ההורים באשר הם יצאו בצעדים כבדים.
