בקול תרועה גדולה (מה זה גדולה, עצומה!) הושקה תחילת עונת החתונות. הפעם מי שבישרו את תחילת העונה היה זוג אחד חמוד, באנגליה.
גם אם לא רצינו, כמעט כולנו (חוץ מכמה חמצמצות וכמה גברים מסוקסים) היינו מעורבים כאילו אנחנו מינימום חלק מרשימת המוזמנים, אך העדפנו לסרב ולצפות באירוע מהטריבונה. וככה, עם הפיצוחים, נהנינו לבחוש בכל הפרטים הכי עסיסיים של איזו חתונה אי שם של זוג אחד שאנחנו לא מכירים וקרוב לוודאי שלא נפגוש לעולם.
אומרים שכמעט שני מיליארד איש ואשה (בעיקר אשה?) ישבו בשבת האחרונה וראו את הטקס הזה. טקס שכל אחד מאיתנו ראה כבר לא פעם, בדרך כלל יותר מקרוב.
ונשאלת השאלה: למה?
× × ×
גדלנו על אגדות. ובאגדות תמיד יש נערה מתוקה ועדינה שבדרך כלל נקלעת שלא באשמתה לאיזה מצב מסובך, ואז בא נסיך ומציל אותה. בדרך כלל על סוס. שוב ושוב שמענו על הנסיך וסינדרלה, על אריאל בת הים הקטנה. בשנים האחרונות קמו לא מעט נשים וגם ילדות שסירבו לאמץ את הסיפורים האלה, ואפילו חברת דיסני הבינה שצריכות להיות גיבורות אחרות והביאה לחיינו את "האמיצה" ועוד טובות וחזקות אחרות.
ואולי במסורת השינוי של השנים האחרונות גם הזוג הזה עשה קצת שינוי באגדה. הוא — נסיך חמוד שהתייתם מאמו בהיותו רך בשנים, ועיניו העצובות ליוו אותנו שנים, והיא — בחירת לבו שכמו באה מסיפור אחר: גרושה ובת לאמא שחורה ולאבא שבכלל לא בא, אמריקאית, אשה שהיא שחקנית מצליחה שכבר עשתה משהו בחייה, לא בת 16, לא כל כך תמימה וכן יפה וגם יודעת משהו על העולם הזה.
ודווקא בגלל זה הם כל כך נכנסו לכולם ללב.
× × ×
ביום החתונה המדוברת נפגשה משפחתנו לחגוג את בת המצווה של אל, האחיינית שלי האהובה.
עם אמא שלי אי אפשר היה לדבר כבר כמעט חודש, אחותי היתה אחראית לכל הפרטים ותקתקה את האירוע כמבצע צבאי. הכל דפק כמו בתכנונים (ורק אני הצלחתי לפשל בענק בתפקיד הקטן שנתנו לי, ואם ינדו אותי מהירושה — יהיה זה לגמרי בצדק).
האירוע הקטן והאינטימי שלנו התיישב כמו דובדבן אחרי עוגת הקצפת הענקית של חתונת הזוג באנגליה ודווקא עשה לי סדר בראש. ובלב.
כי גם האחיינית שלי היתה נסיכה. לא פחות. והתבוננתי עליה בערב הזה, מוקפת רק באנשים שמכירים אותה, ונכון שהיא היתה הכי יפה שאפשר, יותר מכל נסיכה, אבל היא בעיקר התבוננה בעיניים של אמא ואבא שלה וראתה כמה הם גאים בה.
והיא זהרה כי היא היתה מוקפת אהבה.
וזה הזכיר לי רגע אחד שהיה בחתונה ההיא.
× × ×
הם עמדו, מייגן והארי, מול מי שיחתן אותם רגע לפני שמתחיל הטקס, ופתאום הארי התבונן במייגן ומלמל משהו.
מזל שיש אתרי אינטרנט של צהובונים שהעמידו שלל קוראי שפתיים כדי להעביר לנו את מה שנאמר.
וככה הוא אמר לה במבט הכי אוהב ועדין: "את נראית מדהים. אני כל כך בר־מזל".
וברגע הזה, לפני שהם נשבעים לעולמים מול עיניהם הבוחנות של מיליארדים, ברגע הזה באמת הם רואים רק זה את זה.
וזה אולי כל העניין.
ואולי זה הדבר שקל כל כך לשכוח כשמארגנים אירוע.
האמת היא הרגע הזה, הקטן, הטהור, באמצע החיים, שהאהבה היא המרכז.
× × ×
התחתנתי ממש מזמן, במסעדה חמודה עם 35 אנשים שהיו אז הכי קרובים אליי. אחרי הטקס באו עוד כמה חברים וקצת עשינו שמח. אבל מה שאני זוכרת מהחתונה זה הרגע ההוא, והמבט שלו בעיניי, ומה שראיתי שם. ומקווה שהוא ראה גם שם, מתחת לחופה.
מאז הייתי באינספור חתונות. היו כמה קטנות, אך רובן היו גדולות. חלקן היו ענקיות. מוגזמות.
ברגעים אלו ממש, בעודנו קוראות את המדור הזה, יש נשים רבות ומשפחות שלמות שמאבדות שפיות על רקע צבע המפיות ומה יוגש במנות האחרונות. והפרחים. והחופה. לפעמים נכנסים לחובות כי מה יגידו האחים של הדודים שלא ראינו כבר שנים. אבל זה לגמרי לא העניין.
זה לא מה שנשאר. וזה לא מה שהולך איתנו הלאה.
× × ×
בסוף מה שנשאר זה הרגע הטהור שלכם.
של ילדה בת 12 והוריה.
של כלה וחתן.
של נסיכה חדשה ונסיך ותיק.
ואת הרגע הטהור הזה אנחנו נושאים איתנו אל מסע החיים. כי החיים שאחר כך הם שחשובים.
והם לא תמיד רק נוצצים ולא תמיד מושלמים, אבל זה מה שהם.
כי בסוף זה לא הערב האחד הזה, אלא החיים.
ובעיקר האהבה.
× × ×
נסיכות אולי יש רק אי שם, אבל אהבה יש בכל מקום בעולם.
