יצחק רבין ז"ל, הגדול שבגדולים שהיו לנו, אמר פעם: ״לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם - שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. הצירוף הזה הוא בלתי נסבל. בתוכו חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה שאין להם מקום״.
אני יכולה רק להניח שראש מכינת בני ציון אמר לעצמו שיהיה בסדר, וחתם על אישור היציאה לטיול לנחל צפית שבו נהרגו הנערות והנער. אולי גם בגלל המדריך, שאמר לו ששינה מסלול לנחל שאין בו צפי לשיטפון ושיהיה בסדר.
וההורים של הנערים והנערות בבית, כמו כולנו, ראו את התחזית ושמעו את החזאים בכל הערוצים, מזהירים מפני מזג אוויר סוער ושיטפונות עזים בדרום.
ועברה בהם צמרמורת של דאגה, אז הם סימסו למדריכים, ואלה ענו שיהיה בסדר, וגם רוב הילדים והילדות היפים שלהם אמרו שיהיה בסדר, ויצאו לטיול כיפי וחווייתי שהכול בו היה אמור להיות ממש־ממש בסדר.
האסון בנחל צפית הוא פחד הפחדים עבור כל הורה, הביטוי הנורא מכל לשיטת ה"סמוך" וה"אל תדאג" הטבועה בגופנו וזורמת בדמנו. יש בחוצפה הישראלית הזאת, שפעם יכולתי להתגאות בה, סוג של נימה היבריסית בלתי נסבלת שכולנו חוטאים בה.
הפסקתי להתגאות באותה חוצפה כשיצאתי לשליחות של שנה בארצות הברית. שם השתנה משהו בתוכי.
מרחוק, מקליבלנד המושלגת, התחלתי להעריך את השקט ואת הנימוסים, את העמידה המרובעת של האמריקאית בחוקים, בתורים, בכללי ההתנהגות; את העובדה שכל אחד שם מבצע את תפקידו מבלי לחרוג או לזלזל; את אלף האישורים והתרגולים שהם עושים לכל דבר.
אז ברור שבהתחלה צחקתי והתעצבנתי על הדקדקנות הבלתי נסבלת שלהם; וברור שאיחלתי להם בליבי (לא פעם ולא פעמיים) להיות זורמים קצת יותר עם החיים, אבל כמה הייתי מייחלת עבור מדינת ישראל הקטנה והחצופה, בעלת הטמפרמנט התוסס, ללמוד להיות קצת יותר כמו האמריקאים: מנומסת, לא דוחפת, עומדת בשקט בתור, לא משליכה לכלוך בחוץ, פותחת דלת וכבוד עבור קשישים ונוהגת על פי החוקים שלה.
ולפני שתצקצקו בלשונכם שזה ממש לא כך בכל ארצות הברית, אני אגיד לכם שנכון, אבל בגדול מדובר במדינה המצייתת לחוק (רק חבל שאפשר לקנות שם רובים בסופר).
ליבי גמור עבור המשפחות שילדיהן לא חזרו מהטיול. כמה היו הנערות יפות בתצלומים, וכמה טוֹב עיניים היה הנער. ליבי גמור עבור מי שאישר את הטיול ולנצח יהיה חתום על האסון הזה, שיותר מהכל לימד אותנו כמה מסוכנת היא היוהרה הישראלית הזאת, שאינה סופרת אזהרות והמלצות, ובטוחה שהכל קטן עליה.
על כל אחד מאיתנו, ודאי עבור מי שעובד עם ילדים ועם אנשים בכלל, מוטלת האחריות לבדוק טוב־טוב לפני שהוא חושב ואומר שיהיה בסדר.
מדינתי בת ה־70: תהיי קצת יותר מרובעת, מנומסת, צייתנית, טרחנית ואחראית, כדי שילדים יֵצאו לטיולים ויחזרו הביתה בשלום, בריאים ושמחים. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
