כשהרגשתי את טיפת המים הקפואה הראשונה מחלחלת מבעד למכנסיים, חודרת דרך הגטקס והתחתונים אל אזור החלציים הרגיש, הבנתי שטעיתי בגדול - ועל טעויות, כידוע, משלמים. כשיצאתי מהבית ועליתי על הטוסטוס בדרך לעבודה, העפתי מבט חטוף ומודאג לעבר השמים שכוסו בעננים בצבע אפור, וכשאני אומר אפור אני מתכוון בעצם לשחור, במובן היותר כהה שלו.
עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
איך קיבוצניקים יודעים במה לבחור
גם יחסי העבודה מתחדשים בקיבוצים
לכבוד החנוכה: הטיפוסים הכי מדליקים בקיבוץ
טפטוף קל זרזף על הקסדה, ולאחר כמה שניות של התלבטות החלטתי, בטיפשותי כי רבה, לא ללבוש את חליפת הסערה שהכנסתי לתיק מבעוד מועד. היה לי ברור, כמובן, שאם אלבש את החליפה לא ירד גשם. מצד שני, הצלחתי איכשהו להדחיק את האלטרנטיבה ההפוכה, חוק מרפי הקלאסי, שלפיו אם לא אלבש אותה - הסערה כבר תגיע אליי, ובמלוא עוצמתה.
עם כל חיבתי לטוסטוס שלי, אני מודה שבגשם לא מדובר בכלי תחבורה אטרקטיבי במיוחד. באוטו, בימי שישי בלילה, כשאני בדרך חזרה מהקיבוץ ובחוץ סופה, אני המאושר באדם - יושב ליד ההגה כשחיוך טיפשי מרוח על פניי, החימום מופעל למקסימום, המגבים עובדים קשה, כמעט אפשר לדמיין אותם מזיעים מרוב המאמץ לשמור על שמשה יבשה. אני משתדל לשמור על הנתיב ולזהות את השלוליות והבורות מבעוד מועד. מה אכפת לי, כל עוד אני יבש.
זה כבר כמה שנים שהגשם הפך אצלי מברכה לעוד תופעה עירונית מטרידה. אני נזכר בציפייה המתוחה לתחזית על עמקי הצפון בערוץ הראשון (והיחיד) של פעם. כשהייתי ילד, גשם היה מבשר על שלוליות, שלוליות היו מבשרות על מגפיים, ומגפיים היוו תירוץ לקפוץ בשלוליות. מעגל קסמים בלתי נשכח. מאוחר יותר היה הגשם סימן ל"יום גדילה", שבו לא הולכים לעבוד (האדמה הבוצית אינה מאפשרת את כניסת הטרקטורים), נשארים לישון, ובשינה - כידוע - עושה הורמון הגדילה את עיקר פעילותו.
כשהתבגרתי הוכנסתי אחר כבוד למערך העבודה במשק. לעבודה ביום גשם חורפי יש קצב אחר. אלמנט הלחץ אף הוא נשאר ככל הנראה בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, וכך נעשים כולם רגועים יותר. אפקט הטיפות הזולגות על החלון מעורר יצר חולמני משהו, והנטייה הכללית בחדר, אפילו של הבוס הזועף בדרך כלל, היא של התכנסות, התכרבלות בדובון והרהורים קיומיים כבדי משקל כגון: יש מצב שנסיים היום לעבוד בארוחת צהריים, או שנמשוך כבר עד 14:00?
והריח, איך אפשר לשכוח את הריח. ריח של אדמה רוויה, רעננה ושטופה. כמעט אפשר לשמוע את העצים גדלים. תענוג אמיתי של עובד אדמה. זר לא יבין זאת לעולם.
איפה כל זה היום. הגשם העירוני הוא סוג של עונש כאוטי, שאינו מבחין בין הולך רגל, רוכב קטנוע או סתם נהג שממהר לעבודתו, נכנס לשלולית ונתקע באמצע הצומת עם רכבו המושבת. כשמתחילות הטיפות ברור לך שהיום, כשתלך על המדרכה עם המטרייה המגוננת, שקוע בשרעפים, יתרומם לפתע לכיוונך גל עכור של מים מטונפים מאוטובוס מפויח שיחלוף על פניך ואתה תישאר רטוב, מלוכלך, מתוסכל, ללא יכולת לעשות דבר בנדון מלבד סינון כמה קללות עסיסיות כלפי הנהג האלמוני וכלפי הנאיביות שלך, ששוב גרמה לך ללבוש לעבודה את המכנסיים הבהירים שלך.
אוקי, הגשם טוב לאיכרים. נו, אז למה לעזאזל הוא יורד גם בערים? למי זה נחוץ?
למה לא קם איזה ממציא גאון שירכיב מערכת גשם שתפעל במקום ובזמן שיתאימו לנו? איך אין שום סטארט-אפ שמתעסק בזה? אולי מישהו יחליט סוף כל סוף להרים את הכפפה (הרטובה). כשהמחשבות האלה מתרוצצות לי בראש אני עובר פתאום ליד גן ילדים. אני מזהה בחטף שלל מטריות צבעוניות, מגפיים בצורות של חיות ומעילים עבים שאותם הלבישו ההורים לגמדים הנרגשים מהמים, שיורדים בלי שום סיבה מהשמים. בבת אחת אני שוכח את הכעס. בסדר, שירד. מה, רק כי הם עירונים לא מגיע קצת גם להם?
לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
דברים שלא למדתי בקיבוץ: לעשות כסף
הקיבוצניק לשעבר: לא יודע איך לבחור
מתכנן להבריז מהמילואים, עד הקריאה הבאה