אם אתם מתהלכים בעולם הזה בלי לנופף באיזו הפרעת חרדה משכנעת, האמינות שלכם לגמרי מוטלת בספק. הסביבה עלולה לחשוד שאתם מסתירים סוד אפל. בן אדם צריך שתהיה לו פוביית מחמד להתהדר בה, סוג של תעודת יושר המעידה כי הנ"ל מאוזן נפשית, כולל ממצא קליני בדמות בעתה כרונית נקודתית.
עוד סיפורים על פחדים בקיבוצים:
הומו מקיבוץ דתי: "הפסקתי מזמן לפחד מאלוהים"
חברת קיבוץ דתי נגד הפחד מהגוף ומהנאותיו
טורבינה של פחד
לטפח פוביה זה קצת כמו לגדל כלב. צריך להאכיל אותה, אבל במידה, להוציא אותה לסיבוב שתנבח קצת, לקחת לווטרינר, או לפסיכולוג, ללטף אותה שתרגיש רצויה, ובעיקר, להכיר בעובדה שהיא אתך עד הסוף. המבחר עצום ואין צורך לחכות ליום אימוץ, רק למצוא את זו שעושה לך את זה, לשים קולר ולאמץ ללב.
באופן מפתיע, ואולי לא, תוכלו למצוא בכל פוביה סממן קיבוצי: קלסטרופוביה - פחד ממקומות סגורים. מומלצת לנפגעי הלינה המשותפת; טכנופוביה - חרדה מחדירת הטכנולוגיה לחיים. מאפיינים: היצמדות כפייתית ללוח המודעות בקיבוץ ודרישה לקבל הכל בפתק לתיבת הדואר. שום מייל, חלילה; ספקטרופוביה - פחד ממראות. תקף ל-52% מנשות המשק, והעולם בכלל.
מה עם הסובלים מאגירוקופוביה - פוביה מבישול. אימא שלי, דור שני לנפגעי המטבח הקיבוצי, טוענת שיש לה, ושולחת את אבא להביא עוף ואורז מחדר האוכל; מיסופוביה - פחד מחיידקים ומלכלוך. נדירה ביותר בקרב אלה שגדלו בארגז החול וחלקו בובה משותפת עם נזלת משותפת בגן השיתופי; ויש גם סתם פחד גבהים לא אקזוטי - פלשבק: קומה שנייה של מיטת ברזל. גיל ארבע. חושך. שומרת לילה; או פחד מליצנים - לכי תדעי מי זה החבר הסוטה שבא לחבק במסיבת פורים עם אפרו אדום ומסכה לבנה.
וישנם המיסטיקנים. אלה שצריכים את הפוביה שלהם אפלולית ומצמררת. להם שמורה הפרסקבדקטריאפוביה, שמשמעותה: פחד מיום שישי ה-13. היא נשענת על האמונה הטפלה עתיקת היומין שהמפגש של שישי עם המספר 13 מבשר רעות.
זה קורה אחת לשבעה חודשים בממוצע. החיבור התמים על לוח השנה מגנט אליו סרטי אימה, אגדות אורבניות, וירוסי מחשב והילה מאיימת. יום מכושף שלא מתעסקים אתו. גם הגברים הכי ציניים לא יעזו לענוד בו טבעת לזוגתם, וגם ההריוניות הכי קוליות ישכלו רגליים חזק עד חצות, רק שלא ירדו המים.
לרגל יום ביש המזל שחל ממש היום, כמחווה למספר 13 ולחיי כל אותן אמונות טפלות חוצות תרבויות ושפות ובני משק ובני הרחבות - מובאות להלן 13 מהקלאסיקות, בליווי פרשנות קיבוצית.
1. חתול שחור חותך אותך בדרך זה סימן מבשר רעות. לנטרול הגזרה: יריקה. תכל'ס: התברואן של המועצה האזורית מתקמצן על סירוס ועיקור. או סתם מלקק לעצמו את השפם. זאת הבשורה הרעה היחידה בסיפור. חבל על דגימת הרוק שלך שתופיע מעתה במאגר הדנ"א במזכירות.
2. אם מגהקים, סימן שמישהו מדבר עליך דברים טובים. נו באמת. אכלת מהר מדי צהריים, בלעת אוויר. תיכף גם יגיע גרעפס בריח קבאב. מי, נראה לך, יגיד עליך משהו טוב במצבך.
3. אם משתעלים, סימן שמישהו מדבר עליך דברים רעים. ברור. זה קיבוץ פה. משפחה אחת גדולה. הכל מאהבה. ויפסיקו לדבר עליך רעות רק אם חלילה השיעול יהפוך לכרוני/סופני.
4. שממית בבית מביאה מזל - אל תגרשו אותה. למי יש אומץ לגעת בה. היא מיד מנתקת את הזנב ונמלטת. הוא ממשיך לזוז כאילו יש לו חיים משלו. מחזה מבעית. שתישאר השממית, שתביא את כל המשפחה, רק שלא תפיל זנב.
5. לא משאילים ביצים - כי זה פוגע באושר של המשפחה. תסמונת "השכן התקוע" נפוצה בשכונות המשק. הדלת פתוחה, היכנס וקח חופשי. חלב/סוכר/נייר טואלט. אבל רבאק, אל תיגע לי בביצים. עם המקלחות המשותפות סיימנו, ברוך השם, אי שם בשנות השמונים.
6. אסור לאכול בעמידה כי הכל יורד לירכיים. לא מדויק. חלק יורד לישבן וחלק נעצר בצמיג ההיקפי. מצד שני, בישיבה אפשר לפתוח כפתור מתחת לשולחן הפורמייקה בחדר האוכל ולהמשיך לטחון.
7. אם יצא תבשיל מלוח מדי זה אומר שהטבח מאוהב. לא. זה אומר שהוא טבח בינוני מינוס. אבל לטובת "הציבור", אולי עדיף שיעבוד במטבח וישפוך יותר מדי מלח לאורז מאשר יעבוד בבריכה וישפוך יותר מדי כלור.
8. שעון מקולקל שעומד - מעכב את הזמן ועוצר פרנסה. ברור. תמשיך להגיע לעבודה באמצע היום, הפרנסה לא רק תיעצר, היא גם תיעלם. מזל שיש ערבות הדדית.
9. אם מאבדים משהו צריך להפוך כוס ואז מוצאים. שיקומו האחד או האחת מדור הפלטות ליישור שיניים, ויגידו שלא חוו את אובדן הפלטה שהושלכה לפח חדר האוכל ברגע של חוסר תשומת לב עם פינוי המגש. ולהפוך כוס לא עזר לנו אז. רק להפוך את הפח. ולנבור בו בגועל עד שנמצאה האבידה עטופה במפית עם הכיתוב "בתיאבון". הלך התיאבון לשבוע.
10. ציפור חרבנה עליך - יבוא מזל טוב. מה טוב מה?
