אחד ההסדרים היחידים שקיימים בקיבוץ שלי, משנות החמישים ועד היום, הוא ביקורו החודשי של הַסַּפָּר. נראה שהסדר שיש בו היגיון, בנוחות ובמחיר, לשני הצדדים - יכול לשרוד כל שינוי.
עוד טורים ודעות של קיבוצניקים: בין הקיבוץ לעיר: תנועה (לא) מגונה דרוש בירור: האם השמאל שקרן כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
הישיבה הדו-חודשית שלי על כיסא המספרה היא רבע שעה של עונג, קצת בזכות התספורת ובעיקר בזכות השיחה. את הספר שלנו, הבא מעיירה סמוכה, אני אוהב מפני שהוא בעיקר שואל, ומשאיר ל"פריק תשובות" כמוני, שיש לו תשובה גם כשאין לו, לענות כאוות נפשי.
ממרבית השאלות והתמיהות שלו משתקף, כמו אצל "חיצוניים אוהדים" אחרים, הלך רוח שעיקרו: למה אתם הקיבוצניקים, שהייתם כל מה שאנו מבחוץ הערצנו וחלמנו עליו, לא שומרים על אורח החיים הישן? למה אתם משתנים, למה אתם עושים לנו את זה? התשובה שאני משיב לספר ולאחרים היא, כמובן: אנו רוצים לחיות את החלומות שלנו, לא את שלכם, ואם זה מאכזב אתכם - מצטער, זב"שכם, לכו לעבוד אצל דונלד טראמפ.
זכור לי עדיין השיעור של פרופסור זאב צחור בבי"ס "מעלה-הבשור" (לימדנו היסטוריה במקביל), בו תיאר את הרגשת השותפות של בעל הקיוסק שבשדרות רוטשילד במפעל הציוני בשנות השלושים של המאה הקודמת, בעצם הזדהותו עם חלוצי עין-חרוד וגן-שמואל. בעיני רוחו הם היו מגשימי חלומותיו שלו, הם החזקים והנחושים המיישמים את הרעיונות שהוא בחולשתו אינו מסוגל ליישמם.
הלך הרוח הזה חלף מזמן מן העולם, אבל עדיין נוכל לזהות שרידים של "קשה לי לקבל שאתם כמו כולם, שאתם פחות סופרמנים ממה שידעתי" (וזה כמובן רק אצל אוהדינו. שונאינו תמיד אמרו שאנו פרזיטים גזלני אדמות ומענקים).
התופעה הזאת, של אנשים המתפכחים באכזבה מחלומות שהיו להם לגבי אחרים, אינה בלעדית כמובן רק למקרה שלנו. זה קרה לחסידי הקומוניזם במערב אירופה, בראשות פריזאים כמו סארטר, סימון דה-בובואר ואיב מונטאן, שבתחילת שנות החמישים היתה להם רוסיה הסובייטית דוגמה וסמל לצדק חברתי ולקדמה.
הנה למשל אחד מהם, המשורר פול אלואר, שפנה אל מאזיניו הרומנים בנאום בבוקרשט וסיפר: "אני בא ממדינה שבה אין איש צוחק עוד, איש אינו שר. צרפת היא צל, אבל אתם גיליתם את אור השמש של האושר". ברצינות! ברומניה! (בקיבוץ שלי אחד הכללים הלא-כתובים הוא לא לצחוק על רומניה או הרומנים, אבל לעיתים קשה להתאפק. גם ענק הרוח הידוע ביותר שלה, אז'ן יונסקו, גר רוב ימיו בצרפת). האשליה הזו לא יכולה היתה להימשך זמן רב כמובן, ומכאן כתבי ההתפכחות הכואבים נגד ברה"מ של סטאלין, שנכתבו במערב (החל מ"אפלה בצהריים" של קסטלר, עוד ב-1940), ולבסוף גם בישראל.
עוד חלומות? הנה מושג "הפרא האציל" שהיה מקובל באירופה ובאמריקה כלפי שבטים וקבוצות פרימיטיביים יחסית (בזמנו). הפרא האמיץ, התמים, החי בהרמוניה עם הטבע ולא הושחת על ידי תרבות המערב הקלוקלת - היה מושא החלומות של עלמות חן ענוגות רבות, ונושא לספרים ולסרטים רבים. כך ווינטו האינדיאני בספרי קארל מאי, שוורצנגר ב"קונאן הברברי", עומר שריף כראש שבט בדווי ב"לורנס איש ערב", ורבים אחרים.
מתי התנפץ החלום? כאשר הרסו הציביליזציה והאלכוהול את התרבות האינדיאנית, כשהתברר שהבדווים חיו למעשה בין זבובים וגללים, וכשהרובינזון קרוזואים נצפו משתתפים בטקסי כישוף אכזריים. כאשר משפשפים את העיניים מתדהמה לנוכח המציאות - העשן שורף עוד יותר, אומר פתגם אתיופי.
אנחנו חיינו אם כן את חלומם של רבים אחרים, אפילו כאלה שמחוץ לישראל, במשך עשרות שנים. חבר אחד מקיבוצי, שהלך לעולמו לפני חודשיים, נהג תמיד לענות לשאלה "מה שלומך" בתשובה: "חלום". האם ענה כך מפני שהבין בדרך כלשהי שהוא אכן חי בחלום, גם אם של אחרים? אולי. סביר יותר להניח שהבין שיש כל מיני חלומות, ולא כולם של פז.
האם בשנים האחרונות התהפכה הסיטואציה? האם אלה שבתל אביב או בפרדס חנה חיים את החלום שלנו? את מאוויינו הכמוסים? כל תשובה לכך תהיה נגועה בהכללות גסות ולכן אמנע ממנה, אבל המרחקים, בעיקר המנטליים, התקצרו. החיים של ידידנו הספר מהעיירה הסמוכה דומים היום לחיי שלי יותר מבעבר, וכך גם חלומותינו. ואולי נוסיף - כנראה גם לי וגם לו יש פשוט פחות חלומות.
לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי: האם יש בכלל קיבוץ האם נקלטים בקיבוצים הם כמו מינים פולשים הקשר בין דת להומניזם: דתיים, ולא נדע?
פרסום ראשוני: 07:50 , 23.08.15